בית המשפט בבירת ארה״ב קבע (שלושה באפריל, 2017) שתביעה משפטית של חברי אגודת לימודי ארה״ב (ASA) נגד אגודתם עצמה, על שלקחה על עצמה ועל חבריה להחרים את המוסדות האקדמאים בישראל, יכולה להמשיך. האגודה טענה שהמדובר בחופש הדיבור וביקשה לפסול את התביעה בעודה באיבה, אך בית המשפט קבע שחוקי האגודה באים לפני חופש הדיבור וכך נקט עמדה ברורה בצד הפרופסורים למשפטים וללימודי החוקה שתבעו את האגודה.
זו הפעם הראשונה שהמסר ״לא כל דבר הוא ׳חופש דיבור׳״ ו״חופש הדיבור הוא לא אבסולוטי״ מגיע מבתי המשפט בארה״ב בנוגע לתנועת החרם. כמובן שזהו רק הליך התחלתי במשפט שעוד יקח זמן רב, אך זוהי החלטה משמעותית ביותר.
כמובן שקיים גם הגיון בריא, וניסיון העבר מלמד שאכן לא כל דבר מוגן תחת האיצטלה של ״חופש דיבור״. לדוגמה, דיבור שעיקרו הסתה אסור בתכלית האיסור, וקיימים חוקים מאוד נוקשים וברורים בנידון, פרי עמל של שנים בעיקר על-ידי הליגה נגד השמצה. אדם שיעמוד באמצע קהל ויצעק ״שריפה״ ויביא על-ידי כך לאסון אינו מוגן תחת ״חופש הדיבור״. כך גם אדם שיעודד רצח של אוכלוסייה מסוימת בשל צבע העור שלה או שייכות אחרת לקהילה שאינה מקובלת עליו.
חבל רק שכלל זה נשכח לחלוטין כשהמדובר בישראל. שנים נאמר ש״לחלוטין לגיטימי להעביר ביקורת על מדינת ישראל, אך הביקורת הייתה גיבוב של שקרים ועלילות דם, ואלו קנו אחיזה איתנה ובימינו כבר לא מבדילים בין מציאות לדמיון חולני במיוחד. כשהמדובר בישראל, הכל מותר. דם יהודי הפקר.
קולות אחרים
לאחרונה אנחנו מתחילים לראות ניצני התנהלות משפטית נגד תנועת החרם. בארגון Stand With Us, לדוגמה, עשרות רבות של עורכי דין בכל רחבי ארה״ב, מהידועים בתחומיהם, המנדבים את שרותיהם להלחם בתנועת החרם ומקדמיה. הנחשון בשימוש במערכת המשפטית היה לא אחר מאשר אישה - ניצנה דרשן-לייטנר מירושלים - כשהיא תבעה פעם אחר פעם רשויות תומכות טרור כמו אירן והרשות הפלשתינית, בשם אזרחי ארה״ב שהיו נפגעי פעולות טרור, ואף זכתה פעם אחר פעם.
אך ממשל ארה״ב עצמו התערב בכמה פעמים, והרשות טענה שאין סמכות או יסוד להעניש אותה. לפיכך אומנם קיימים פסקי דין רבים, אך רובם ריקים מאפשרות אכיפה. דבר זה לא עוצר בעד ניצנה, הממשיכה בפעולתה.
באותו שבוע בדיוק של פסיקת בית המשפט בוושינגטון הבירה, נשמעו בארץ קולות אחרים לגמרי. היה זה ערב חג הפסח, התשע״ז, ובארץ הופץ פוסט בפייסבוק שלא לטייל ביהודה ושומרון - כל מקום אבל לא בשטחים! בטור אחר בעתון ״הארץ״ קראו להחרים את ממרח השוקולד ״השחר העולה.״ למה ומדוע? ״שכן החברה ״תורמת מדי שנה עשרות אלפי שקלים מהכנסותיה להתנחלויות!״
שוד ושבר! כיבוש. התנחלויות. שטחים (כבושים). כך בארץ. אז מדוע ולמה אנחנו באים בדרישות וציפיות, טענות ומענות לגויים או ליהודים מחוץ לישראל המבקשים את אותו הדבר בדיוק? כך גם עם יינות ישראלים, מופעי תרבות, טיולים בחיק הטבע מהלך חול המועד ואפילו ממרח השוקולד. בארץ קוראים להחרים. ואחר כך מתרעמים על הקוראים בחו״ל לעשות את אותו הדבר בדיוק.
הפגנה פומבית
בד״כ ישראל נדרשת לסולם ערכים שונה לחלוטין (גבוה ביותר) מזה שהעולם דורש מעצמו. כאן ישראל עצמה דורשת מהעולם התייחסות שונה מזו שהיא, בפנים, מתייחסת לעצמה.
אם מותר לקרוא לחרם בארץ, מדוע אסור לעשות זאת בחו״ל? אם חברי ״שוברים שתיקה״ הם ארגון מוכר בארץ, וחבר כנסת המעז להגיע להפגנה פומבית שלהם צריך להיות מרוחק להגנתו (או בשל העובדה שהוא - חזן - מרגיז ומרתיח אותם), איזו זכות יש למדינת ישראל לפנות לממשלת שוויץ בטענות? איך ומדוע נבוא בתלונות לאוניברסיטאות בארה״ב על ״שבוע האפרטהייד״ או על ״סטודנטים למען צדק בפלשתין״ כשחלק מחבריהם ישראלים, בני ישראלים (ואפילו ילדי אלופים מאוד מפורסמים), יהודים, ניצולי שואה או ילדיהם ושאר יפי נפש ושונאי-עצמם מקרבנו?
אחד הארגונים הידועים לשמצה בימים אלו הוא ״קול יהודי לשלום״. בראש הארגון וממקימיו יהודי מושמד ובת ישראלים ניצולי שואה. זוכר ומזכיר אני תמיד אירוע מסוים שלהם, בכנסיה בקלבר סיטי, בו ראש הארגון התיישבה בכסא מאחורי ולחשה באוזני: ״טוב שאבי אינו פה״.
הסתובבתי ובחיוך לחשתי בחזרה, ״מדוע?״
״כי הוא קורא את הטור שלך!״ (כן, טור זה בדיוק, בעברית).
״לא היית יוצא מכאן עם עצמות שלמות,״ כך היא אמרה, ואני לתומי חשבתי: ״אם כל כך מכעיס את אביך מה שאני כותב, אם אהבת ארץ ישראל היא כזו חטא-בל-יעבור, שיפסיק לקרוא! אם זה כזה עונש, מדוע הוא ממשיך להעניש את עצמו?!?״
מפרץ האהבה
עוד הרבה לפני שכל זאטוט ידע את השם הנורא והמפחיד ״BDS״, בעוד הפדרציות היהודיות כמו גם הרבה פילנטרופים יהודים וישראלים תמכו בארגונים כמו ג׳יי סטריט, יוזמת עץ הזית, קול יהודי לשלום, מרץ, עמנו, הקרן לישראל החדשה, אמריקנים ל
שלום עכשיו, אמריקנים נגד הריסת בתים, ועדת השרות של ידידים אמריקנים - AFSC - של הקווקרים ועוד הרשימה ארוכה ועוד היד נטויה, כבר אז היו אלו מאתנו שסומנו כ״אויבים השנואים ביותר״ של שונאי ישראל, אך אלו האחרונים נמשכו אלינו, ביקשו את קרבתנו, כאילו מאשרת היא את דבריהם.
לכן, לא הופתעתי מאותה התוודות, מפרץ האהבה הנפלא באותה כנסייה יום לפני ערב ראש השנה שלנו. התחזקתי: חייבים להראות נוכחות. חייבים לדעת מה קורה בשטח. חייבים להמשיך להלחם. הלוחמים בשטח לא נתמכים על-ידי ממשלת ישראל או מוסדותיה. לא רק שאין הספקה ואין ציוד, ורק מתי מעט הם, אלא שבנוסף לאויב האיסלאמיסטי והכוחות הסופר-ליברלים המזדנבים אחריו, הנה יהודי, הנה ישראלי, הנה בת של ניצולי שואה, הנה בת של גנרל ישראלי ואפילו חברי כנסת וראשי שב״כ ומוסד לשעבר שנראה, כלפי חוץ, שהם משתפים פעולה.
כל שצריכים אויבינו לעשות הוא להניחנו לנפשותנו. אנחנו כבר נדאג שלא יהיה לנו עתיד. מבפנים. מעין שנאה עצמית. שנאת חינם. שנאה המעידה על כך שאנחנו פשוט לא מבינים את הסכנה האמיתית, כמו שאלו שעזרו לקומונסיטים לעלות לשלטון לא הפנינו שהם אלו שיוצאו להורג ראשונים.
