זוכרים את מתווה הגז? הבעיה המרכזית בו הייתה הקביעה לפיה במשך עשר שנים לא תוכל הכנסת לשנות את החוק שעיגן את ההסכמות עם קבוצות דלק ונובל אנרג'י. זה היה הסעיף שגרם לפסילתו בידי בג"ץ וזה היה הסעיף שהיה צורך למצוא לו תחליף. הטיעון של המדינה אז היה, שחייבים לתת יציבות מינימלית למי שמשקיעים מיליארדי דולרים, ולא לחשוף אותם לשינויים ולשליפות שכל כך מאפיינים אותנו. בנימין נתניהו התייצב בעצמו בבית המשפט העליון – לראשונה בתולדות המדינה – כדי להעלות את הטיעון הזה, שהיה בו הרבה מן הצדק.

עכשיו באים אותה ממשלה עצמה ואותו ראש ממשלה עצמו ומראים, שכאשר נוח להם – גם חוזים חתומים אינם שווים את הנייר עליהם נכתבו. זה מה שהם עושים בפארסת השידור הציבורי, כאשר עשרות ואולי מאות חוזים שנחתמו עם עיתונאים, מגישים, טכנאים, צלמים וספקי שירותים פשוט נזרקים לזבל. תזכיר החוק שהופץ השבוע קובע במפורש, שבתאגיד החדשות הציבורי ייקלטו קודם כל עובדי רשות השידור, ואם יישאר מקום – ניתן יהיה לקלוט אחרים. הוא גם אוסר על התאגיד החדש לרכוש תכנים ממקורות חיצוניים. וזה אומר, שהחוזים שחתם "כאן" לא יכובדו. כאשר המדינה משתמשת בכובעה השלטוני כדי להפר חוזה עליו חתמה בכובעה המסחרי, היא הופכת מריבון לבריון.

אני מאוד רוצה שכל אלו שנפגעו מההתנהלות השערורייתית הזאת, יגישו תביעות פיצויים נגד המדינה. לכל אחד כזה מגיעים מאות אלפי ואולי מיליוני שקלים: עזבו מקומות עבודה, קנו ציוד, עשו תוכניות, השקיעו זמן. הלוואי ואפשר היה להטיל על בנימין נתניהו אחריות אישית, שישלם מכיסו את מחיר הקפריזות שלו. זה הרבה יותר חמור מאשר עוד כמה סיגרים או בקבוקי שמפניה, כי מדובר פה בנטילת כסף ישירות מכיסינו, בהפרה בוטה של חוזים ובשחיקת המעט שנותר מאמינותה העסקית של המדינה.

השופט איתי ברלסר-גונן עמד השבוע בצדק על חומרת מעשיו של באסל גטאס, אשר ניצל את חסינותו הפרלמנטרית כדי להבריח תריסר טלפונים סלולריים לשני אסירים ביטחוניים. הוא גם ציין את הפגיעה באמון הציבור, הנגרמת כאשר חבר בבית המחוקקים רומס את החוק, וכאמור – עושה זאת תוך ניצול זכויות היתר הניתנות לו. ברסלר-גונן הוסיף, שההסדר המקל-מאוד עם גטאס – שנתיים מאסר בפועל – עלול לגרום לציבור לחשוב, שמדובר בהמשך של אותו ניצול-מעמד פסול.

למרבה הצער, ברסלר-גונן לא הסיק את המסקנה המתבקשת מביקורתו על ההסדר השערורייתי ואישר אותו – למרות שקבע שהעונש היה צריך להיות 30 חודשי מאסר. כבר עמדתי כאן על הגיחוך, שלא לומר הבלוף, שבעמדת המדינה ולפיה לא ניתן היה להוכיח שגטאס התכוון לפגוע בביטחון המדינה. דומה שגם ברסלר-גונן לא השתכנע, והוא אף מעיר שגטאס היה עלול לגרום לנזק גדול בהרבה. היה ראוי שהוא יילך עד הסוף עם האמת שלו, יפסול את ההסדר וישלח את הצדדים להתווכח עליו בבית המשפט המחוזי ואולי גם בבית המשפט העליון.

מה שיוצא מההסדר עם גטאס הוא לא רק הרושם שחברי כנסת יכולים לבצע עבירות חמורות במיוחד, שעלולות לסכן חיי אדם, ולצאת בזול. יוצא ממנו גם שהפרקליטות יכולה לעבוד על כולם בעיניים – ואז ליהנות ממה שברסלר-גונן מכנה "הערכה ואמון רב". תארו לעצמכם מה היה נעשה לעורך דין פרטי שהיה מתנהג באותה צורה.

התנועה למשילות ודמוקרטיה פנתה השבוע לאיילת שקד ולאביחי מנדלבליט, בדרישה להעמיד לדין משמעתי את המשנים ליועץ המשפטי, דינה זילבר ואבי ליכט. הטענה: השניים התבטאו בפומבי נגד מתווה השידור הציבורי, וזאת בניגוד מפורש לתקשי"ר ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה האוסרות על פקידים לתקוף בפרהסיה את הממשלה ומדיניותה. הדברים בולטים ובוטים במיוחד בנוגע לזילבר, שדיברה בכנס פתוח ויש עשרות עדים לדברים.

ברור לכם ולי, ואני משער שגם לתנועה, שזה לא יקרה. מתי לאחרונה עובד מדינה בכיר שילם מחיר אישי? מתי לאחרונה הדרג המדיני הזכיר לדרג הפקידותי מי אמור להיות בעל הבית במדינה? מתי לאחרונה הזכיר שר ליועץ משפטי, שהוא רק יועץ? משום שבשירות הציבורי שלנו בכלל, ובקרב המשפטנים בפרט, עזות המצח נמצאת ביחס ישיר לעלייה בדירוג, בעוד ההישמעות לכללים נמצאת ביחס הפוך לאותה עלייה.

יש יוצא מן הכלל אחד לתופעה עליה עמדתי בקטע הקודם. הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה, אסף רוזנברג, נמצא (כנראה) בדרך הביתה משום שסירב לעזוב את תפקידו למרות הקשר הרומנטי שלו עם סגניתו, איילה הולצמן. אבל גם זה לא קרה ממש בקלות, ובוודאי לא בצורה בה היה רוזנברג עצמו מטפל באותה עבירה מצידו של כל עובד מדינה אחר.

רוזנברג והולצמן דיווחו על הקשר בפברואר 2015. שנתיים אחרי, שניהם עדיין בתפקידיהם. איך זה קרה? בין היתר משום שלגברת זילבר, אותה אחת מהקטע הקודם, נדרשו חמישה חודשים כדי להכתיב "הסדר ביניים זמני" ולפיו עליהם לנתק את הקשר ההיררכי ביניהם. ההסדר ה"זמני" הזה נמשך 14 חודשים, עד שזילבר הודיעה שאי-אפשר להאריך אותו. זה לא עזר. נדרש פרסום ב-News1 כדי להביא את אביחי מנדלבליט, באוגוסט 2016, לדרוש לסיים מיידית את המצב הבלתי-חוקי הזה. זה לא עזר. עברו עוד ארבעה חודשים עד שהחל ההליך להדחתו של רוזנברג. ההליך לא הסתיים עד היום, למרות פסק דין של בית הדין לעבודה שאפשר להמשיך אותו ולמרות דוח חמור של מבקר המדינה, יוסף שפירא.

שימו לב לאבסורד: הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה מפר את כללי התקשי"ר מזה לפחות 26 חודשים – ולשכת היועץ המשפטי לממשלה, זאת שיודעת להודיע במהירות עצומה לדרג המדיני מה מותר ומה אסור לו, אינה מצליחה (או שמא אינה רוצה) להביא את המצב הזה לסיומו.

אי-אפשר שלא להזכיר במסגרת זו את העבירות הפליליות החמורות שביצעו דינה זילבר (כן, שוב היא), אורית קורן ורחל שילנסקי בנוגע לתצהירו של ד"ר חן קוגל בעניינה של ד"ר מאיה פורמן-רזניק. במשפט אחד: שתי המשנות ליועץ המשפטי ומנהלת המחלקה למשפט עבודה בפרקליטות המדינה דרשו מקוגל להשמיט קטעים משמעותיים מהתצהיר בו תמך בעתירתה של פורמן-רזניק, שביקשה לממש את זכייתה במכרז לניהול היחידה לרפואה משפטית במכון לרפואה משפטית.

שיהיה ברור: זה היה שיבוש מהלכי משפט וזה היה ניסיון להדיח עד, עבירות שלצידן עונשי מאסר בני כמה וכמה שנים. המסמכים חד-משמעיים; הם פורסמו בידי News1, וגם מראים ששי ניצן – כהרגלו – שיקר במצח נחושה כאשר יצא להגנתן של השלוש. אם כל אחד מאיתנו היה עושה עשירית ממה שעשו זילבר, קורן ושילנסקי – הוא היה נחקר באזהרה ואולי גם מוצא את עצמו בבית המשפט (ובצדק; חייבים להגן על טוהר ההליך המשפטי).

זה כמובן לא קרה לשלוש המוסקטריות. לא עזרו קביעות נחרצות של נציבת הביקורת דאז, הילה גרסטל; ניצן רץ ליהודה וינשטיין, שתוך ניגוד עניינים זועק לשמים העניק גיבוי לשתי המשנות שלו. אני משער שלא תעזור גם הוראתו של בג"ץ ליורשו של וינשטיין, אביחי מנדלבליט, מדוע נתן גיבוי לעמדתו של וינשטיין ולפיה לפרקליטים מותר להתערב בתצהירים של עדים. כי מה שאסור לאזרח מן השורה – מותר למי שמופקד על שלטון החוק ואכיפתו.

דוח מבקר המדינה על הטיפול בעבירות שוטרים, שפורסם בשבוע שעבר, כלל נתון מדהים במיוחד. במשטרה משרתים כיום לא פחות מ-230 שוטרים שהורשעו בפלילים. שימו לב: לא כאלו שהוגשו נגדם תלונות, לא כאלו שהועמדו לדין משמעתי, אלא כאלו שהורשעו בעבירות פליליות. בהתחשב בכך שכמעט כל התלונות נגד שוטרים נגנזות כבר במח"ש, מדובר במספר שלא ייאמן.

זו ממש יחידה מובחרת: הבודדים שבבודדים שהתלונות נגדם הצליחו לעבור את המסננת הדקה של מח"ש, בה נשארות בחוץ אלפי תלונות בשנה, וגם את המסננת של בתי המשפט. אנחנו מדברים על שוטרים שביצעו כאלו מעשים, שלא ניתן היה להתעלם מהם בנימוק של "חוסר עניין לציבור", "העדר ראיות" וכדומה. המבקר לא אומר באלו עבירות מדובר, אבל מותר לשער שהן מצויות ברף הגבוה של אלימות, הטרדה מינית ושאר מרעין בישין.

לא יכול להיות, שאדם שהורשע בפלילים ממשיך ללבוש את מדי משטרת ישראל, לשאת נשק ולהיות בעל סמכות לעצור כל אחד מאיתנו. לא ניתן להשלים עם מצב, שמישהו שניצל את מעמדו כדי לעבור על החוק, ממשיך להיות חלק ממערכת אכיפת החוק. שום ארגון שהוא לא היה מחזיק בשורותיו עובדים שמעלו באמונו ופגעו בשמו הטוב. אבל במשטרה – זה שונה, למרות כל הדיבורים וההצהרות וההבטחות וההכרזות. מאחר שהמשטרה לא רוצה ולא מסוגלת לעשות את הדבר ההגיוני היחיד, צריך המחוקק להתערב: מי שהורשע בפלילים – יפוטר מיד מהמשטרה, נקודה, סוף.