צפיתי אתמול (יום רביעי, חול המועד) בסרט " בן-גוריון אפילוג". במידה מסוימת, עבורי, זה היה סרט מטלטל. לא בגלל שגיליתי שם דברים שלא ידעתי, ובוודאי לא בגלל החלק האומנותי שלו, שבמושגים של סרט מודרני לא היה עובר את הסף של אף מפיק שפוי.
הייחוד של הסרט הוא במסרים או במחשבות שעולות בך אחרי שאתה מסיים לראות את 60 הדקות של הראיון הנדיר, שלא נראה מעולם, עם בן-גוריון. המחשבות של איך איבדנו את זה ואיך הגענו למה שהגענו היום, שלכאורה הוא לא רע בכלל אבל לא דומה בכלל לחלום שהזקן חלם, נלחם והביא להקמת המדינה.
השנה שבה צולם הראיון הנדיר, שרק עתה נתגלה, 1968, בן-גוריון כבר היה בן 82, חמש שנים לאחר שהתפטר מהנהגת המדינה שבראשה עמד מאז היווסדה, וחמש שנים לפני מותו. בן-גוריון, שלא הירבה להתראיין ובוודאי לא למדיום הטלוויזיה (שבמשך זמן רב אסר על הכנסתה לישראל) דווקא נראה משוחרר, שיתף פעולה ואף התבדח עם המראיין.
הסרט מצליח לשדר אוטונטיות, קודם כל בגלל שהוא נערך בשפה האנגלית, עם המבטא הכבד והאנגלית הלא משובחת של המרואיין. אבל אף אחד באולם לא ציפה לאנגלית של אוקספורד ממנהיג קשיש בסוף שנות ה-60 (מה גם שגם יורשיו של בן-גוריון בצמרת המדינה, לא ממש טובים ממנו, למעט, ראש הממשלה הנוכחי,
בנימין נתניהו).
הראיון נערך שנה לאחר מלחמת ששת הימים. האופוריה על כיבוש סיני, יהודה ושומרון, ירושלים והגולן, הייתה בשיאה. אבל כבר אז, הבין בן-גוריון כי זוהי אופוריה מסוכנת, משקרת. ובראיון הוא אומר במפורש למראיין את מה שאיש מהפוליטיקאים לא העז לומר אז: תמורת שלום אמיתי עם שכנינו אני מוכן להחזיר את כל השטחים שכבשנו, למעט ירושלים ורמת הגולן.
באותה נשימה כמעט הוא חזר ואמר יותר מפעם אחת: אין ספק שהזכות של העם היהודי על הארץ הזו היא בלתי ניתנת לערעור. כשיהודים באו לפה לא היו פלשתינים ולא היה עם פלשתיני. אבל עכשיו אנחנו צריכים ללמוד לחיות איתם ואם ניתנת לי האפשרות לבחור בין שטחים לשלום, אני בוחר בשלום. התפיסה הזו אינה קבילה היום וכל מי שמעז להעלות אותה, נתקל מייד באלף סיבות מדוע היא אינה ציונית ואינה הגיונית.
בן גוריון נפטר זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שכמעט איימה למחוק את כל מה שהוא חלם ונלחם. ועובדה זו רק מחזקת את תחושת התיסכול איפה טעינו, איפה איבדנו את המדינה שבן גוריון חלם עליה: מדינה שבה יהודי צריך לחיות בשלום עם שכניו, לא חייב להגדיר את עצמו דתי, ואפילו לא ציוני. בן-גוריון אומר בגלוי:"אני לא ציוני" ומסביר כי לשיטתו התנועה הציונית מילאה את תפקידה המרכזי בכך שהביאה להקמת מדינת ישראל, ובן גוריון משוכנע שכל היהודים בעולם צריכים לבוא לארץ, אבל מבין שזה לא ריאלי ולכן הציונות היא ארץ ישראל ואין לה המשך. היא המטרה שהוגשה.
בן גוריון לא היה דתי אבל יש מעטים דומים לו בבקיאותו בתנ"ך, בו הירבה לקרוא וגם ייסד את החוג לתנ"ך המיתולוגי שנערך בביתו בתל אביב במשך שנים. אבל יש לו גם תשובה מקורית לשאלה אם בשעות ובימים שבהם נדרש לקבל החלטות גורליות, פנה לאלוהים, וביקש תפילה? "אלוהים גר באיזה מקום"? אומר בן-גוריון. "אז איך אפשר לפנות אליו? באים אליו הביתה דופקים בדלת?" הוא עונה בחצי חיוך. "הוא נמצא כל מקום" הוא אומר.
הפרחת השממה:מעשים ולא רק דיבורים
תחושת ההחמצה מתחזקת כאשר אתה רואה את הזקן מגשים את חלום הפרחת השממה והנגב. הוא לא הלך לשם כדי לצובר קרדיטים וקולות במרכז המפלגה. הוא הלך לשם כי הוא האמין שזה הדבר הבא שצריך לעשות במדינה שהוא חלם, כאשר היה נער. שדה בוקר אומנם הפך לקיבוץ מבוסס שבו מנציחים בין היתר את מורשת בן-גוריון, אבל מרבית הנגב עדיין רחוק מלהיות מיושב, פורח וחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
באחד הקטעים אומר בן-גוריון כי לדעתו, לא צריך לבנות ערים גדולות עם הרבה מאוד תושבים. במקום 100 אלף תושבים בתל אביב למשל, אפשר להקים עוד 20-10 ערים בנגב. באמצע ה-2017, יותר מ60 שנה אחרי שהזקן ירד לנגב, לא תמצא אפילו צדיק אחד בארץ שאפילו חולם על כך. כיום ממשיכים לדבר על קידום הפריפריה למרכז, שם קוד מכובס להפרחת השממה בנגב, אבל בפועל מפריחים את השממה בחלקים אחרים של הארץ, במה שקרוי השטחים הכבושים או המשוחררים, כל אחד לפי השקפתו.
לכתך אחרי במדבר
והייתה גם פולה ברקע. האישה שהלכה אחריו למדבר, בניגוד מוחלט לרצונה, אבל לא העלתה על דעתה להשאיר את האיש שכל כך אהבה לבד. הראיון נערך זמן קצר לאחר מותה הפתאומי של פולה וב.ג. לא מצליח להסתיר בסרט את כאבו, למרות שהוא חוזר ומצהיר שזה גורל וצריך להמשיך לחיות.
כאשר נדלקו האורות באולם, יכולת לשים אצבע על התחושה הכללית שעברה על צופי הסרט: החמצה וגעגועים למשהו שאולי לעולם לא יחזור.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
