א. ארוחת בוקר

אחת הבעיות של עוברי דרכים משכימי-קום הינה היכן לאכול את ארוחת הבוקר. בארצנו זו בעיה לא-פשוטה משום שרוב המסעדות ובתי-הקפה אינן מיועדים לרעבים עם שחר.

כשבוע לפני פסח, היינו בדרכנו צפונה, ונחתנו בשבע וחמישה, מיד אחרי החדשות, בבית-הקפה 'אגדת לחם' של מחלבת משק יעקובס בכפר הרא״ה שבעמק חפר, די קרוב לבית. למרות שהבטיחו שארוחות הבוקר מוגשות ביעקובס משבע בבוקר, עדיין הלחמים הטריים לא היו מוכנים. התפשרנו על צלחת גבינות ועל כריך קפּרֶזה. הכריך על בסיס גבינת מוצרלה היה עשיר, טעים ומשביע. צלחת הגבינות הייתה מגוונת (שש-שבע גבינות שונות) מאוד, וכללה עגבניות, חמאה וממרח טעים ומריר במקצת, שלא הצלחתי לזהותו עד שנבלע.

הקפה שלי (אספרסו כפול וגדול) היה משובח, והגיע בספל גדול. זוגתי התלוננה על הקפה (אמריקנו) שלה, שלא היה די תקיף.

בסיכומו של דבר, ארוחה עשירה ונעימה, שתדלקה אותנו היטב להמשך הדרך לגליל. 'אגדת לחם' אינה מגישה סלטים ותבשילים, אלא רק כריכים, גבינות, לחם ומשקאות. במרחק נגיעה - חנות המחלבה והמאפייה הצמודה אליה.

עלות - 108 שקל ותשר. שירות - בסדר. שירותים - נקיים ומסודרים.

באותה ההזדמנות התפעלתי מבתי כפר הרא״ה, שלא גידלו טירות ומגדלים לתפארת, כנהוג במקומותינו, אלא שמרו על צביון כפרי מאופק. עצי הפיקוס בשדירות הכפר מדהימים.

ב. ירוק בעיניים

לפני פסח, נסעתי פעמיים לגליל העליון - פעם להשתלמות מקצועית ופעם להרצות בכנס מחקרי הגליל במכללת תל-חי. אף שלא ירדו השנה הרבה גשמים, הדרך הייתה נעימה, וכוסתה בפלומה ירוקה, בעיקר בעמקים.

למרות הכל, אין בארץ אביב. עוד מעט יפרוץ הקיץ, שישדוף כל חלקה טובה ויצבעה בצהוב. בינתיים ניתן ליהנות מהירוק הזה, שמשמח את העיניים.

ג. ייחודי

הרציתי בכנס במכללת תל-חי על מבצע 'ברוש' בקרבות עשרת הימים (יולי 1948), שלא שחרר מידי הסורים את המושבה משמר-הירדן. הראיתי לקהל כמה מפות מקוריות של המבצע, ובתגובה הציעו לי אלון מרגלית, מנהל הספרייה האקדמית במכללה, ושלום טֶרמֶצ'י, מנהל ארכיון המפות בספרייה, להתלוות אליהם, ולראות כמה מהמפות הנדירות, שאצרו בארכיון המפות בספריית המכללה. בין לבין מסרתי להם כמה ממפות 'ברוטש', שהיו בידי, והם העבירו אותן לסריקה.

על קיר ספריית המפות תלויה מפה סורית של תכנון מבצעי הצבא הסורי במלחמת ששת הימים; ומולן מפת הגליל, ששרטט החוקר הגרמני שומאכר, ומפה מוקדמת של תכנון ייבוש אגם החולה, שהכינו הבריטים. בנוסף, הראו לי מפות של הגליל ושל אצבע הגליל במלחמת הקוממיות ולקראתה. חלק מהמפות באוסף הן מרשמים, שהכינו קצינים, על שקפים, שהוצמדו למפות.

קשה להפריז בחשיבות מפות למחקר היסטורי, אלא שמפות, ובעיקר, תרשימים, רגישים מאוד לתנאי שמירתן, והן נפגעות על-ידי לחות, על-ידי אור ועל-ידי אחסון בתנאים גרועים. כמו בשמירת מסמכים, בעלי חשיבות היסטורית, יש לשמירת מפות בעיה, כיוון שמפות רבות נמצאות בידי אנשים פרטיים, ולא בארכיונים, ואינן נשמרות בתנאים מיטביים.

הארכיון במכללת תל-חי קיבל באחרונה מפות מהקרבות בירושלים בתש"ח, שנמצאו בעיזבונו של אחד המפקדים, ואוסף גדול של מפות מדידה, שהעביר איגוד המודדים. ביניהן - מפות של תכנון מעברות בתחילת שנות החמישים. כל מפה נסרקת למחשב, ומאוחסנת בתנאים מיטביים, כדי שהמקור יישמר, או לא יינזק. חוקרים יכולים להיכנס לאוסף המפות, ולהשתמש בו.

חוצפה

בעיר טירה מקימים אנדרטה להנציח את גבורת תושביה במלחמה הקוממיות, כש"הדפו כנופיות ציוניות", כלשון אחת ההצעות להנצחה.

תושבי טירה הדפו התקפה של כוח מחטיבה 3 אלכסנדרוני, ב-13 במאי 1948. הגדרת צה"ל ו/או כוחות של חטיבתו, כ"כנופייה" הנה, לכל הפחות, חוצפה תהומית.

מה היה בטירה? לאחר יומייים של קרבות בסביבת קלקיליה, פשטו כוחות אלכסנדרוני על סביבות הכפר טירה, במבצע "מדינה", ערב הקמת המדינה. הפעולה נועדה למנוע מכוחות ערביים להתערב בקרב על כפר סבא הערבית. בטירה היו באותו הזמן לוחמים מקומיים, לוחמים מטייבה ולוחמים מצבא השחרור של פאוזי קאוקג'י.

כוח מתוגבר מגדוד 33 הישראלי ניסה לכבוש את הכפר, אך נלכד בשטח פתוח. רוב לוחמיו נהרגו תוך זמן קצר, ורק בודדים הצליחו לסגת. בשטח נשארו 23 גופות חללים יהודיים, ואלה הושחתו בטרם הוחזרו לקבורה בהתערבות הצלב האדום. ארבע גופות לא הוחזרו, ויש עדויות שנגררו לטייבה, לטולכרם ולנור שאמס השכנות, וכנראה נקברו שם. הארבעה מוגדרים עד היום נעדרים, ואנשי טירה סירבו לשתף פעולה במציאת גופותיהם. משום-מה לא התעקש הצבא על איתור הנעדרים, והדברים עברו לאטם למסלול תקין. הכפר, שהפך לעיר, מוצף על-ידי יהודים מהסביבה, שהמחירים הזולים בו מושכים אותם.

69 שנים אחרי הקרב בטירה החליטו בעיריית טירה להנציח את גבורת תושבי הכפר בשנת 1948. האנדרטה מוקמת על אדמה ציבורית, שהקצתה העירייה ליד בית-הספר התיכון בעיר, בתמיכת העירייה. לא ברור האם העירייה מסייעת במימון המיזם, אך הקמת האנדרטה אושרה במועצת העירייה. נמסר, כי בכוונת היזמים להקים פארק זיכרון ומקום מפגש עבור ילדי העיר, במטרה לזכור את תפקיד חללי טירה במלחמה.

כיוון שעיריית טירה נהנית מתקציבים ממלכתיים, צריך משרד הפנים לדאוג, שלשון ההנצחה באנדרטה תהיה נאותה ולא כפי שנמסר בהודעותיה ברשתות החברתיות.