הר לא זז

תיאטרון בית לסין מציג: ״הר לא זז״ מאת גלעד עברון. בימוי: עירד רובינשטיין. תפאורה: פולינה אדמוב. תלבושות: מאור צבר. תאורה: זיו וולושין. קרבות במה: אורי בוסתן. מוזיקה: רועי ירקוני. תנועה: עמית זמיר

מחזהו המבריק והמרתק של גלעד עברון רלוונטי גם להיום, על תככי שלטון מול ההיגיון הפשוט והבריא. עיבוד בימתי מרהיב ומרגש בעקבות הסרט הידוע ועטור הפרסים "קגמושה". לאקירה קראווסווה.

הסיפור הוא על תקופת יפן הפיאודלית. כאשר השבטים השונים נלחמים זה בזה. המחזה מתווה דיון מרתק בשאלה מי הוא מנהיג, ומאיזה חומר הוא קורץ? שאלה רלוונטית גם לימנו אנו.

שאלות על מנהיגות ומנגנוני כוח מצויים גם בעולם העתיק ובאפוסים הקדומים. גם כיום, אומר גלעד עברון, אין מחזאי שאינו פוליטי, או כזה המתעסק בכוחות הנראים או המוחבאים של הפוליטיקה, אפילו מחזאי שכותב על דברים שלכאורה אינם פוליטיים. כמו: משפחה, או יחסים אחרים.

המחזה עוסק גם בזהויות, וביכולתו של שחקן להחליף זהויות, כשהמסכה משמשת לו אפשרויות תמרון. מפליא לעשות כאן, הוא השחקן יורם טולדנו, שזהותו האמיתית היא גנב שפל.

במחזה הזה, מדובר במנהיג שנפצע אנושות בקרבות, שמו הר, האדון, ומקורביו מחפשים לו מחליף, מתחזה, שחקן, שימלא את תפקידו הכריזמטי לגבי המשך הקרבות, ויעודד את הלוחמים להגיע למשאת לבם, היא העיר טוקיו. ואכן נמצא אדם, גנב שפל, שעובר סדרת חינוך קשה מאת עוזריו ולוחמיו של המנהיג, כדי לעמוד במשימת השקר האותנטי.

הזהות הגלויה והזהות הנסתרת, היא חוויה מיוחדת לשחקן התיאטרון ולצופים בו. במחזהו של גלעד עברון מתקיים עיסוק רגיש ועמוק, פילוסופי פסיכולוגי, בעניין מרכיב הזהות. האם הוא הדמיון החיצוני לאדם, על תנועותיו, מחוותיו, או שמו הוא הדמיון הרגשי הפנימי בלבו.

צפייה במחזה של תיאטרון בית לסין, בבימויו המבריק של עירד רובינשטיין, היא אחת מפסגות התיאטרון בשנה זאת. נראה שכל מרכיבי התיאטרון חברו כאן יחד להרמוניה מושלמת. החל מהטקסט, האפוס המרוחק מה מימנו ומתקופתנו, אך רלוונטי לה ומשליך עליהם, המשך הבמה המעוצבת, התלבושות היפהפיות וכלה במשחקה המעולה של צוות השחקנים כולם.

קיץ במריאנבד.

תיאטרון גשר. קומדיה על-פי שלום עליכם - חליפת מכתבים על-פי כתביו העוקצניים והמבדרים של שלום עליכם, יוצרת תסבוכת שמאיימת לערער את חיי הקהילה היהודית בורשה, ואת מוסד הנישואין. כי מה שקורה בעיירת החופש מרינבאד לא תמיד נשאר שם.

עיבוד: נגה אשכנזי. בימוי: אמיר י. וולף. תלבושות: וניה בואודן. מוזיקה: רוני רשף. תאורה: אלכסנדר סיקירין. סאונד: מיכאל וייסבורד. כוריאוגרפיה: טליה בק. עוזר במאי לשפה ודיבור: יוני לוקאס. עוזרת במאי: משה שאשו. מנהלת הצגה: טטיאנה סוכנובה.

"בן גוריון: אפילוג": הסרט "בן גוריון: אפילוג", ובו ראיון שנערך עם דוד בן-גוריון ב-1968 כשמלאו לו 82, הוא מסמך תיעודי מרגש שערכיו מצויים בעיקר בחומרים שנחשפים זה עתה. כשהוא מובס ומריר, משמיע המנהיג דברי תוכחה, שמעלים לדיון מוכר אך חשוב את הפניות השגויות שנטלו ממשיכיו ועיצבו בהתאם את המדינה.

בסרט המרגש מביע המנהיג בן-גוריון את דעותיו הפסקניות, החכמות והצנועות לגבי שלמות הארץ, מנהיגות אישית, נבואה ונביאים, מקורות ההיסטוריה והתודעה היהודית, הציונות, ארץ ישראל השלמה והחזרת השטחים תמורת שלום, מלחמות ישראל ודמוקרטיה. כאמור הראיון נערך בשדה בוקר, בצריפו הצנוע, כשבקרע ניבטים הספרים בהם הגה יומם וליל.

בשנת 1969 ביים דוד פרלוב, בכיר יוצרי סרטי התעודה בישראל, את "42:6", דוקו-דרמה שעקבה אחר פרקים מעצבים בתולדות חייו של דוד בן-גוריון. ישראל גוריון גילם שם את דמותו של מייסד המדינה, והסרט התבסס על קטעים מבוימים ששובצו עם קטעי ארכיון, ותיעוד עדכני של ב"ג בשדה בוקר (פרלוב החליף את הבמאי המיועד, הקנדי פול דיוויס).

התחקיר לסרט ההוא התבסס על ראיון שנערך עם בן-גוריון בשדה בוקר בשנת 1968, במלאת לו 82 שנה, וזמן קצר לאחר פטירתה של רעייתו פולה. חומר הגלם הזה, שכלל שש שעות במהלכן שוחח בן-גוריון עם מראיין בריטי, נמצא לפני מספר שנים על-ידי הבמאי יריב מוזר והעורכת יעל פרלוב בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש שפילברג, אך ללא סלילי הסאונד. כאשר אותרו גם אלה, בארכיון בן-גוריון, הושלם שחזורו של מקור היסטורי חשוב.

על בסיס הראיון הזה, וכן סרטי תעודה נוספים (בהם "The Old Young Man" של שלמה סוריאנו ו"הכנסת" של נתן גרוס) הכינו מוזר ופרלוב את "בן גוריון: אפילוג" - מעין הרהור וחשבון נפש שעורך "הזקן" עם חייו, עברו הפוליטי ומעמדו בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל.

ייאמר מיד: אפילוג זה לא, שכן בשנת 1973 יצר הבמאי סימון הסרה את הסרט הדוקומנטרי "בן גוריון זוכר" שתיעד את המנהיג הקשיש בשנה האחרונה לחייו (הקרנת הבכורה של הסרט נקבעה למוצאי יום הכיפורים של אותה שנה, ומועדה נדחה עקב פרוץ המלחמה). בסרט זה, ששודר בעבר בערוץ הראשון, משוטט בן-גוריון בתחנות היסטוריות בחייו, ומספק סיכום נוגע ללב של דרכו, וזאת חמש שנים לאחר הראיון שהעניק לצרכי התחקיר לסרט "42:6" ומהווה את חומרי הגלם של "אפילוג".במובן זה השלימה יעל פרלוב בתו של דויד פרלוב, זוכה פרס ישראל, מעגל עם אביה הנערץ, שהיה במאי דוקומנטריסט, צלם ומורה נערץ.

דיוק בצד, נראה שכל קריאה שתבקש לעמת את דמותו של בן-גוריון, כפי שזו עולה מהראיון עמו, עם ראש הממשלה הנוכחי תעשה עוול לסרטו של מוזר. שכן "אפילוג" הוא, בראש ובראשונה, סרט המדגיש את משמעות הזיכרון החבוי בארכיונים. ואמנם, כמה מהסרטים התיעודיים החשובים שנוצרו בשנים האחרונות מתבססים על חומרי ארכיון בלבד ועל הדרך שבה ניתן להשתמש בהם כדי לספר את הסיפור ההיסטורי (כזה הוא "האוטוביוגרפיה של ניקולאי צ'אושסקו" מ-2010 שמתבסס על פוטאג' ארכיוני על-מנת לחקור את הדימוי של הרודן הרומני).

הקטעים מהסרטים האחרים שמשולבים כאן מתמקדים, בין היתר, בדמותה האמהית של פולה שאף מנערת רבב ממקטורנו של הנשיא יצחק בן צבי שבא לביקור, בהנצחתה של עמידת הראש המפורסמת של ב"ג בעידודו של משה פלדנקרייז, ובשיחה בשידור חי (הזמינה ביוטיוב) שמנחה השדרן האמריקני אד מורו בין בן-גוריון וראש ממשלת בורמה, או נו, שעניינה יהדות, בודהיזם, והזמנה של בן-גוריון על-ידי עמיתו הבורמזי לתרגל מדיטציה.