מדינת-ישראל שייכת לדמוקרטיות הפוסט-ליברליות. לדמוקרטיות אלה אני משייך מדינות שבהן מילת מפתח היא "חופש", אך קונוטציות השימוש בה, תדיר, "חופשיות" אד-אבסורדום -
חופש השימוש או המעשה. כאשר "חופש השימוש" פוגש בחופש ללא סייגים, אנו מתקרבים במהירות
לאנרכיה, וזו כבר סכנה חברתית ממשית.
אצל הפוסט-ליברלים, חופש מתחיל, בראש וראשונה, בחופש-דיבור. כמעט ללא משים הפרשנות המעשית של חופש זה היא גם חופש-הקינטור. חופש דיבור הוא גם חופש ההשמצה - כהבעת דעה חופשית, כמובן. הוא חופש ההפגנה, אבל באותה הזדמנות גם חופש האלימות והחופש לגרימת נזק לרכוש הציבור לציבור בכלל. חופש דיבור הוא חופש המאבק המקצועי, שבה בעת מתורגם גם חופש ניצול מקום העבודה הציבורי, לקידום האינטרסים האישיים או הסקטוריאליים של בעלי החזקה במקום; ובעלי החזקה הם הממונים מטעם עצמם על קביעת "גבולות החופש" המותרים להם. במובנים מסוימים ויסודיים מאוד, חופש דיבור פתולוגי הוא בחזקת "הרצחת וגם ירשת" - זהו חופש הדיבור של כוהניו, שגובר תמיד על חופש הדיבור של זולתם.
חופש דיבור הוא גם הזכות לבקר את הממשלה, ואם אינך אוהב במיוחד את ראש הממשלה, החופש לבקר אותו כ"ראש הפירמידה", ללא הסבר, ללא קשר וללא חובת הוכחה כלשהי מצד המבקר; מודל של אנרכיה בתחום החופש. אצל רבים חופש דיבור הוא גם "חופש מאחריות". מדינת-ישראל תודיע בכל האמצעים שלרשותה שאין לצאת לסיני (או לכל מקום אחר) מחשש לפגיעה ע"י ארגוני טרור קיצוניים, אבל חופש הדיבור בלבושו פרוץ-הגדר, יתיר לרבים "לצפצף" על הממשלה, לצאת למקום המסוכן חרף האזהרות ולצפות שהממשלה תפצה אותם על כל נזק היה ויתרחש פיגוע שמפניו הוזהרו. כאן אנו עוברים כבר מחופש הדיבור והמעשה, ל"
חופש החוצפה".
חופש הזהירות
לחופש החוצפה פנים רבות. אחת מהן ראינו בימים האחרונים בעקבות אסון הטביעה של שלושה צעירים בכנרת, בפסח. גם אלה וגם משפחותיהם נטלו לעצמם את החופש לטבול בכינרת, חרף האזהרות שפורסמו על מזג-אויר הפכפך, גלים וסחף מהחוף המערבי לחוף המזרחי. לא זוטות כאלה ימנעו את אבירי "חופש המעש" מלהיכנס למים על מזרנים צפים קטנים, תוך התעלמות מהאזהרות, להיסחף וככל הנראה גם לטבוע
1. מקרה אקטואלי זה מדגים היטב את השילוש: חופש, חופש המעשה הטיפשי וחופש ההשמצה. משהתברר למשפחות שככל הנראה אירע להן אסון משום שדקדקו יתר-על המידה ב"חופש המעשה" והזניחו כליל את "חופש הזהירות", מצאו להם אליבי בדמות הממשלה וראש הממשלה - התסכול הביא אותן ישירות וללא מחשבה רבה ל"חופש החוצפה". אומנם אין שופטים אדם בצערו, אבל גם מי שנתון בצער כבד, אינו חופשי משימוש מינימלי בשכל הישר. אירועים מהסוג הנ"ל רבים מאוד במקומותינו. אנו מוצאים אותם בנהיגה פראית בכבישים, ברכיבה הרפתקנית על אופנועים ואופניים חשמליים, בהתעלמות מתמרורי דרך, בטיולים בארץ ובחו"ל על גבול הסיכון הסביר, בגינוי זריקת אבנים על חיילים על-ידי נוער הגבעות (בצדק) ובשבחים לפורעים ערבים ולסייעניהם ההזויים מאירופה הדו-פרצופית (צביעות), ועוד.
בכל אלה מתאפיינת תגובתם של "אבירי החופש" בתגובות-יתר בתחום "חופש החוצפה". הם יעשו ככל העולה על רוחם, ואם יקדיחו את תבשלים, תפקיד המדינה הוא לפצותם על טיפשותם. אם לא תעמוד המדינה בציפיותיהם - תזניק לשטח את מחצית הצבא או המשטרה, את שירות החוץ או כולם יחד, תעמיד לרשותם אמצעים בלתי-מוגבלים ותסכן חיי אחרים - בכדי לחלץ טיפש או שניים מאיוולתם ומחוסר אחריותם - תהיה היא זו הראויה לגינוי. אני סבור שהגיעה העת לשנות את דפוסי ההתנהגות הלאומיים שלנו בנושאים אלה. ראינו כבר ניצנים ראשונים לכך, אבל אין בהם די. "חופש המעשה" חייב להיות צמוד ל"
חופש הנשיאה בתוצאות באופן אישי". טיפשות לאומית איננה סולידריות, ורחמנות יהודית שאינה במקומה היא טיפשות.
"חופש הדיבור" חייב להיות שמור לדיבור. לצד זכותו של המדבר לדבר, קיימת גם זכותם של אחרים לא לשמוע אותו. "חופש הדיבור" איננו "חופש המעשה": אינך יכול להתנגד אידיאולוגית לדעתו או עמדותיו של זולתך, ולבטא זאת בחרם (נזק פיסי) או בשלילת זכות הקיום שלו - אלה הם
מעשי-תוקפנות. "חופש דיבור" מתנהל במרחב הדיבור, והגיע הזמן לעכל את העובדה
שמרחב הדיבור ומרחב המעשה הם תרתי-דסתרי. קבוצות, ארגונים ויחידים שאינם תומכים במדיניות הממשלה ונותנים לדבר ביטוי מילולי שאין עימו הסתה, השמצה ועלבון, נמצאים בתחום "חופש הדיבור". תרגום אי-ההסכמה האידיאולוגית או הפוליטית למעשים שיש בהם פגיעה במדינה, באזרחים אחרים, בארגונים מקומיים או בחופש של זולתם לעשות כמעשיהם, אינם חופש דיבור אלא
מעשי תוקפנות.
שני מונחים
גבול הסובלנות החוקית-משפטית בשאלות של
חופש הביטוי, במידה שהוא שווה לכול, יכול וצריך להיות רחב מאוד. חוקי המניעה והענישה על תוקפנות, יכולים וצריכים להיות מוגבלים הרבה יותר. המצב הקיים אומנם מבדיל במידה מסוימת בין השניים, אך לרוב לא במידה המספקת.
דומני שגם המחוקקים וגם האידיאולוגים משני צידי המתרס מתבלבלים תדיר בין שני המונחים ועל-כן שוגים בפרשנות המרחיבה שהם נותנים לחופש המעשה, כאילו היה מדובר בחופש הדיבור.
לשיא העיוות מגיע השימוש ב"חופש הדיבור" כאשר מצמידים אליו שיפוט-תוכני. כלומר, "חופש הדיבור" מותר כאשר התוכן ראוי ואסור כאשר התוכן
איננו "תקין פוליטית", דהיינו: אינו תואם לדעת המבקרים המוסמכים מטעם עצמם. כך, למשל, מעשהו של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, 25.2.1994, הוא "פשע", ואילו הפיצוץ במלון פארק בנתניה בליל הסדר - 27.3.2002 (אותו מספר של אזרחים הרוגים), הוא "מעשה הרואי של לוחמי שחרור"... שימוש בשיפוט תוכני, כאשר שימוש זה מעוות בין היתר בשל נתונים שגויים או חלקיים או שילוב עובדות עם דעות שנויות במחלוקת הוא האיום הגדול ביותר על "חופש דיבור" רחב ומלא ככל האפשר. השיפוט התוכני הוא תמיד חלק מליבת הוויכוח בנושאי דיון שנויים במחלוקת. ככל המחלוקת חריפה יותר והצגת הדברים ארוגנטית ומעוותת יותר, מצטמצמים מרחב הסובלנות ויישוב הדעת הדרושים לשיח תרבותי ואינטליגנטי.
דומה שהוויכוח הפוליטי-אידיאולוגי החוצה את החברה הישראלית משליך בגלל עיוות מושגי-יסוד על כלל השיח הציבורי. למדנו טוב מדי לעוות מושגים ולעשות בהם שימוש מגמתי ביודעין.
בהדרגה אנו הופכים זאת לדרך התייחסות גם למעשים, וכאן הסיכון גדול הרבה יותר. ישראל כבר אינה מתאפיינת בדרכי מחאה בלתי-אלימות
2. האתיופים המקופחים - "משתוללים ברחובות", הקנאים החרדים בירושלים, שמתנגדים לשירות בצבא - "משתוללים ברחובות", ערביי ישראל במיוחד "הפלשתינים להכעיס" שביניהם - "משתוללים ברחובות"; פעם זה עניין של הריסת בתים לא חוקיים, פעם זה יום-האדמה ופעם זו הנכבה המשמשת להכעיס את היהודים. עובדי
רשות השידור "משתוללים ברחובות", מפני שהכנסת והממשלה, בניגוד לדעתם, סבורים שהגיע הזמן לרפורמה בארגון. כך גם עובדי הנמלים, חברת-החשמל, הנכים, ובעצם מי לא? "חופש הדיבור" בתחומי האידאה, זכויות הפרט, הכלכלה, העיסוק, האמנות ובוודאי גם האקדמיה, ובעצם כמעט בכל תחום שנבחן, הפך למוסכמה שעיקרה במחלוקת ובמאבק (להבדיל ממלחמה),
היא זכות להזיק לאחרים בכדי להגן על חלקת אלוהים הקטנה שלנו. את ההשתוללויות הללו צריכה לספוג בעיקר משטרת ישראל, ולדעתי
אנו דורשים ממנה יותר מדי ומגבים אותה פחות מדי.
לסכום: הגיע הזמן להסדיר מחדש את השיח הציבורי. שיח ציבורי אפקטיבי מושתת בראש וראשונה על "חופש דיבור" אבל גם על תיחום ברור של חופש זה ועל כיבוד תיחום זה על-ידי כלל האזרחים וכלל המוסדות הציבוריים - חופש דיבור איננו חופש מעשה. חופש הפרט קשור קשר הדוק באחריות האישית שלו למעשיו.
חופש דיבור של היחיד מסתיים במקום שבו הוא פוגע בחופש הדיבור של זולתו. מול חובת המשטרה להבליג, עומדת חובת הציבור לציית לחוק. חופש הוא זכות-יסוד, אבל פריצת גדר של זכות זו הופכת במהרה לאלימות ואנרכיה, ואת אלה חובה למנוע.
הטרור עוד כאן - לתשומת לב שר הביטחון 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
