הקשר והפשר

שמות הספרים החדשים: הרצל חקק/ שחרית לנצח, בלפור חקק/ רשות לתיקון עולם.

על השיר: היינו כחולמים (ע' 13)

וְאָנוּ שֶׁבְּיַלְדּוּתֵנוּ
הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים בִּזְהִירוּת
שָׁבִים עַתָּה
לִשְכוּנַת בָּתֵי סַיְדּוֹף
בָּאִים מִן הַחֲלוֹמוֹת
וּמִן הָעֵרוּת
אֵינֶנּוּ מַרְפִּים מִבּוֹרוֹת הַמַּיִם שֶׁאֵינָם עוֹד
צָרִים עַל הַשְּׁכוּנָה
לֵילוֹת וְיָמִים
שׁוֹאֲבִים שׁוּב מֵימֵיהֶם הַזּוֹרְמִים.
מִגְדַּל דִּירוֹת עוֹמֵד עַכְשָׁיו
עַל הֶחָצֵר וְהַבּוֹרוֹת
וְעֵץ הָעֲרָבָה
וְאָנוּ מַקִּיפִים אֶת הַבּוֹרוֹת
פַּעֲמַיִים בְּאַהֲבָה.
אָנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל אָז
נָאִיר אֶת הַמִּגְדָּל
הַנּוֹגֵהַּ זָהָב
נָאִיר אֶת הַמַּעְיָן
הַנּוֹבֵעַ תַּחְתָּיו.
שַׁבְנוּ הַיּוֹם אֶל הַמָּקוֹם
רְחוּצֵי רַגְלַיִם וְיָדַיִם
אֶל הֶחָצֵר הַיְּשָׁנָה
שֶׁהִיא טְהוֹרָה כַּעֲזָרָה.
נִכְנָסִים אָנוּ אֶל הַמָּקוֹם
בִּשְׁעַת הַזְּרִיחָה
בִּשְׁעַת הַהַקְטָרָה.
בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה שֶׁל הַכֹּהֲנִים
בֶּחָצֵר הַפְּנִימִית
נִהְיֶה כָּאן, נְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ
אַנְשֵׁי הַתָּמִיד.

התיאורים של בלפור חקק ביצירה באות מזווית השקפתו של ילד שחווה את תום הנעורים; את אהבת המקום והזמן; את אהבת הבריות שדמותם נחקקה בליבו. אף כי זיכרונות ילדותו נשאבו ברובן מחלומות רחוקים, נמצא בשיר ערוּת גבוהה הטבולה במציאות של ההווה המתהווה (תרחיש שאינו יפה ואינו מרגש כאז).

..." מִגְדַּל דִּירוֹת עוֹמֵד עַכְשָׁיו/עַל הֶחָצֵר וְהַבּוֹרוֹת וְעֵץ הָעֲרָבָה"...

התקוממות עזה תוקפת את נפש היוצר, והוא כותב בלשון
רבים: ..." אָנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל אָז/נָאִיר אֶת הַמִּגְדָּל הַנּוֹגֵהַּ זָהָב/נָאִיר אֶת הַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ תַּחְתָּיו."...

ברור שלא ניתן לשנות פני ההווה ולהשיבו לאחור - לא מבחינת האוכלוסייה שגדלה; לא מבחינת הערים שהתפתחו; ולא מבחינת הצרכים שהשתנו עם השנים.

המשורר אשר ער לכל התהפוכות שהתחוללו, מדגיש ורושם: ..." שַׁבְנוּ הַיּוֹם אֶל הַמָּקוֹם/רְחוּצֵי רַגְלַיִם וְיָדַיִם/אֶל הֶחָצֵר הַיְּשָׁנָה/שֶׁהִיא טְהוֹרָה כַּעֲזָרָה."...

תמונת המקום, מעוגנת ושמורה מכל משמר בנפש היוצר, המנסה לומר לנו כעת, כי הוא עצמו, כיתר תושבי המקום בגר והשתנה יחד עם הסובב - המחדש פניו ללא הרף וללא ליאות.

אך אותו 'הילד' שבנפשו, מסרב לקבל ולעכל את העובדה כי נוף ילדותו מהעבר נגוז כלא היה מול עיניו הבוגרות: ..."

בִּזְהִירוּת/שָׁבִים עַתָּה לִשְכוּנַת בָּתֵי סַיְדּוֹף בָּאִים מִן הַחֲלוֹמוֹת וּמִן הָעֵרוּת/אֵינֶנּוּ מַרְפִּים מִבּוֹרוֹת הַמַּיִם/שֶׁאֵינָם עוֹד/צָרִים עַל הַשְּׁכוּנָה לֵילוֹת וְיָמִים/ שׁוֹאֲבִים שׁוּב
מֵימֵיהֶם הַזּוֹרְמִים."...

ולבד מהגעגועים למראות השכונה, צרובה בנפשו הילת וקדושת השבתות והחגים של פעם. והוא מנסה ללקט לאחות ולתעד מחדש את עולם ילדותו ולהשאירה נצחית כשהייתה: ..." נִכְנָסִים אָנוּ אֶל הַמָּקוֹם/בִּשְׁעַת הַזְּרִיחָה/ בִּשְׁעַת הַהַקְטָרָה./בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה שֶׁל הַכֹּהֲנִים/בֶּחָצֵר הַפְּנִימִית/נִהְיֶה כָּאן, נְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ/אַנְשֵׁי הַתָּמִיד.

בהדגישו את המילים: 'אנשי התמיד' - הוא מרמז על בריות שאינם סוטים מהדרך הישרה, ודוגלים תמיד באמת הפנימית שבנפשם. עולמם, סב סביב: האמונה; הדת; המסורת; המנהגים; ושפת הקודש.

הם הם אלו אשר מחזיקים, משמרים ומעבירים לדורות הבאים אחריהם, את 'אש התמיד'.

על השיר: הכתובת והצליל (ע' 31)

בָּאֹפֶל רָאוּ הַכֹּל. שָׁנָה שָׁנָה.
דּוֹרֵנוּ רָעַד בְּאוֹתָהּ תְּמִסָּה.
מְשַׁנָּה תָּוִים. צֹפֶן אוֹר
הִכְחִיל בְּתוֹךְ הַכְּבִיסָה.
סִפּוּר דּוֹרָם נִשְׁמַע בְּלִבִּי
חָלוּד לְסֵרוּגִין.
מְטַפְטֵף וְרָפֶה. קָסוּם
וְאוֹרְלוֹגִין. מִשְׁתַּנֶּה
בְּאֹדֶם עַתִּיק
וְהוֹפֵךְ. שִׂיחָה אִטִּית
לְיַד שֻׁלְחַן קָפֶה.
הַלֵּב עוֹד נִצְבָּט מְקַוֶּה.
כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ זֶה מוּל זֶה,
מוּלֵנוּ תָּהוּ, יָדַעְנוּ שֶׁהָיִינוּ
אַנְשֵׁי הַזְּמָן הַהוּא.
נְכוֹנִים לְהִצָּרֵף. לִהְיוֹת מֻתָּכִים בְּחֶדְוַת הַשָּׂפָה שֶׁשָּׁבָה לְעַצְמָהּ.
כֹּה רָצִינוּ לִהְיוֹת רֵאשִׁית
אֻמָּה. בָּתֵּי סַיְדּוֹף.
קְהִלָּה וּנְשָׁמָה, אֵיזוֹ עָצְמָה.
מִלָּה. חֶמְלָה. שָׂרָף.
טִפָּה מִן הַחֹפֶן.
זָהָב נִצְרַב בָּאֹפֶל.
הַכְּתֹבֶת. רְחוֹב יָפוֹ 153.
הַתְּעוּדָה שֶׁהָיְתָה לָנוּ לְסִפּוּר שׁוֹשֶׁלֶת:
הָעֵץ, הַבּוֹר, קוֹלָם.
הֵן בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה
נִבְרָא כָּל הָעוֹלָם.
הָרוּחַ, הַדִּמְיוֹן
הָיוּ בְּנִשְׁמָתָם.
בָּאִים יְלָדִים. חוֹצִים זְמָן
כְּמַפְלִיגִים בְּיַבָּשָׁה.
לְהַצִּיל אוֹתָהּ אִוְשָׁה. לְהַצִּיל גּוּף. לְהַצִּיל מִלִּים. נֶפֶשׁ. לְחוֹלֵל מֵחָדָשׁ
הִיסְטוֹרְיָה קְדוֹשָׁה.

המשורר הרצל חקק הבכור מבין האחים התאומים, ממשיך באותו קו של בלפור את כתיבתו על 'אנשי התמיד' אך הוא קורא להם: 'אנשי הזמן ההוא'.

למרות השוני בסגנון כתיבתם, הקוד בהעברת המסרים
נכתב מבחינתם 'בתמימות דעים' ובשותפות, לאורך כל הדרך.
לכן גם ההשוואות בנקודות התפיסה ובזווית ראיה מגיעות מהערכים אשר ספגו בילדותם ושעל ברכיהן חונכו וצמחו.

בשירתו שכאן, נוגע גם הרצל, בשכונת 'בתי סיידוף'.
וכך הוא רושם: ..." כֹּה רָצִינוּ לִהְיוֹת רֵאשִׁית/אֻמָּה. בָּתֵּי סַיְדּוֹף. קְהִלָּה וּנְשָׁמָה,/אֵיזוֹ עָצְמָה. מִלָּה. חֶמְלָה. שָׂרָף./ טִפָּה מִן הַחֹפֶן. זָהָב נִצְרַב/בָּאֹפֶל."...

ובהמשך לשירו של בלפור, גם בשירו של הרצל (שכאן)
מבחינים (בסיומו של השיר), בפתח המצביע להתחלה ולראשיתם של הדברים. מטרתו שואפת, לשייך את העבר להווה ולהדביק את הפאזל לתמונה של 'שלמות' שתשתמר לעד. קרי: ..." בָּאִים יְלָדִים. חוֹצִים זְמָן כְּמַפְלִיגִים/בְּיַבָּשָׁה. לְהַצִּיל אוֹתָהּ אִוְשָׁה./לְהַצִּיל גּוּף. לְהַצִּיל מִלִּים./נֶפֶשׁ. לְחוֹלֵל מֵחָדָשׁ/הִיסְטוֹרְיָה קְדוֹשָׁה."...

בשירו זה מעביר הרצל תמונה שלמה על מצבו הרעוע של העם היהודי הנרדף מאז ומעולם בשל יהדותו. (ראה פתיחת השיר): ..." בָּאֹפֶל רָאוּ הַכֹּל. שָׁנָה שָׁנָה./דּוֹרֵנוּ רָעַד בְּאוֹתָהּ תְּמִסָּה. מְשַׁנָּה/תָּוִים. צֹפֶן אוֹר הִכְחִיל בְּתוֹךְ/ הַכְּבִיסָה./סִפּוּר דּוֹרָם נִשְׁמַע בְּלִבִּי/ חָלוּד לְסֵרוּגִין. מְטַפְטֵף וְרָפֶה."...

ציפיותיו של תאודור הרצל (חוזה המדינה), בחזונו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אכן התממש בסופו של דבר. כשבהמשך, גם התעוררה 'תחיית השפה העברית' על-ידי אליעזר בן-יהודה אשר הפך את חלומו, למציאות ולשלמות אחת (ניתן לראות במשפט הבא, עד מה כמהה הנפש להיטמע בשפה העברית הנכספת): ..." נְכוֹנִים לְהִצָּרֵף. לִהְיוֹת מֻתָּכִים/בְּחֶדְוַת הַשָּׂפָה שֶׁשָּׁבָה לְעַצְמָהּ."...

כידוע, שמותיהם של התאומים בלפור והרצל שנולדו
ב-1948 הוענקו להם על-ידי אמם סעידה שמשפחתה חוותה את הפרעות והפוגרום בו נרצחו שני אחיה בטבח הנורא שהתחולל ביהודי בגדד בשנת 1941 - עם עלותו של המשטר הנאצי לשלטון בעירק – בראשותו של ראשיד עאלי אל בילאני (אשר ביצע הפיכה צבאית והדיח את שלטון המלוכה).

התאומים הרצל ובלפור הרגישו עצמם 'כילדי העצמאות' עם קום מדינת ישראל המתחדשת, שכן שמותיהם היוו עבורם סמל להקמת המדינה אשר קיבצה והשיבה אל חיקה את העם היהודי מהפזורות. (משפחת חקק עלתה לישראל בשנת 1950).

מכאן, לא נוכל לעבור לסדר יום בלא להזכיר את כתובת ביה"ס 'אליאנס' שעמד על תילו ברחוב יפו 153 משם ינקו
ילדי העולים, בתוכם האחים התאומים הרצל ובלפור את השפה העברית אשר ידעו אותה על בוריה. לא רחק היום והם נבחרו לחתני התנ"ך העולמי לבני נוער וזכו במקום הראשון והשני בתחרות, אשר הפך מבחינתם 'לסיפור חלום' שהתגשם העובר בשושלת, לדורות הבאים.

כן ניווכח שגם בשירתו של הרצל, (כמו בשירתו של בלפור) - 'העץ' 'והבור, מאוזכרים. ואף מחוזקים ומודגשים ביתר שאת, מזווית מבטו ופרשנותו של הילד את ראיית 'העולם': ..."הָעֵץ, הַבּוֹר, קוֹלָם./הֵן בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה נִבְרָא כָּל הָעוֹלָם./הָרוּחַ, הַדִּמְיוֹן הָיוּ בְּנִשְׁמָתָם."...

פסיפס שירתם של הרצל ובלפור חקק קשה כאבן צור וחצובה לתלפיות. ההתעמקות ביצירתם המורחבת צורכת חשיבה מעמיקה ובחינה מחודשת המעלה על הפרק תהיות, המהוות השלכות לסוגות שונות אשר דורשות מחקר מקיף וממצה.