ב'בית היהודי' חסרה מזוזה

חודש אייר שיתחדש עלינו השבוע, בעיני הוא חודשה של הציונות בכלל והדתית בפרט. הציונות המדינית מיוצגת בחודש זה ביום העצמאות, והציונות הדתית הוסיפה נדבך-על: יום ירושלים. הציונות הדתית, זו הנתונה לשמצה בפי לבלר שולי ב'הארץ' והחרה אחריו העורך, ציונות זו חיה ופורחת ולעתים גם בועטת. כנראה שהיא מעוררת קנאה וגם שנאה. הציונות הדתית הזו מעורה בכל מרחבי החיים בישראל, חוץ מ... סוגיית התשתית שלה המכונה זירת 'דת ומדינה'. אגב, אני מעדיף יותר את הביטוי 'יהדות ומדינה'.

ציונות דתית קלאסית

משחר ילדותי חונכתי על ברכי הציונות הדתית המאורגנת אשר חסתה תחת כנפי המפד"ל ז"ל, שהייתה מפלגה אשר חתרה להטביע חותם יהודי בצביונה של המדינה. היה זה אחד מדגליה שסחף רבבות כמוני, מעבר לדגלי הלאומיות, ההתנחלות, ההשתלבות בכל אפיקי המדינה והנשיאה באחריות לניהולה, לפיתוחה ולקידומה. תנועת הנוער הדתית, בני עקיבא, הייתה משויכת אורגנית ל'מפלגת האם', וגידלה עתודות של נאמנים לערכים אלו.

אישית, כל ימי הנני מוכוון מטרה, אידאולוגית ופרקטית, לשילובי יהדות ומדינה: כ'הסדרניק' בשנות הבראשית של מפעל ציוני-דתי זה; כפעיל בחוגים התורניים של המפד"ל ולימים חבר במרכז המפלגה ז"ל ונשיאותה; כמייסד מכון 'צומת' לפני למעלה מ-40 שנה ובמסגרתו הקמת במת 'תחומין' להפריית דיוני הלכה במכלול זויות השילוב של 'תורה, חברה ומדינה' (מדי שנה, בחודש אייר כמובן, מופיע כרך חדש. השנה בע"ה יראה אור הכרך ה... ל"ז). כל ה'רזומה' הזה איננו נוסטלגיה אישיות אלא 'טעם החיים הציבוריים', 'אמונה בצדקת הדרך' והשקפת עולם ציונית-דתית.

על חרבות המפד"ל קמה מפלגת 'הבית היהודי' ופרצה אל מחוץ לחומותיו. פעמים רבות הבעתי תמיכה ב'בית' החדש ובמהלכיו הלאומיים, ההתיישבותיים והפוליטיים. גם שינוי השם מ'מפלגת דתית' ל'יהודית' העלה חן בעיני. אישית אנכי חבר במרכז 'הבית היהודי' ואף מכהן בנשיאותו (ללא קבוצת תמיכה ולאחר שיגור סמס בודד לחברי המרכז הבוחרים). אני משער שבחרו בי מעין נציג לסוגיות 'דת ומדינה', או עדיף: 'יהדות ומדינה', שמסתמא ידונו ב'בית'.

התעלמות מחושבת, או אדישות?

אין זה סוד שיש סיבה להתאכזב; 'הבית היהודי' נעל את דלתותיו והגיף את תריסיו בפני עיסוק בסוגיות אלו. יש לשער כי הסיבה היא הרצון האלקטוראלי שלא להתמתג כחובש כיפה, וגם כדי לברוח מפני נקיטת עמדות, ואפילו מדיונים, בסוגיות החיים המשיקים ליהדותה של המדינה. נכון, הן אינן מוסכמות גם בתוככי המחנה, אעפי"כ לדעתי בלתי אפשרי שמפלגת 'הבית היהודי' לא תנקוט עמדה, ולא תעסוק כלל, בשאלות שעלו לאחרונה על השולחן הפוליטי מזן 'דת ומדינה, כמו השבת הציבורית ועבודות ממלכתיות ביום המנוחה, מיתווה הכותל, מערכות הכשרות והרבנות ראשית, השירות המשותף (בנים-בנות) בצה"ל ועוד ועוד.

סוגיות הללו 'הופקרו' על-ידי בעלי-הבית לידי החרדים מחד-גיסא, ולידי ח"כים צאצאי הציונות הדתית במפלגות אחרות שהוצבו שם בדיוק כדי להפגין חדשנות ליברלית בהסדרי 'דת ומדינה' (שאינני מקדשם, אלא קורא לדון בהם בעינים עכשוויות). אלו ואלו מאתגרים את 'הבית היהודי' משני עבריו אך...הבית נעול. אגב, הישגי שרת המשפטים בקשר למינוי דיינים אינם כלולים בסוגיית 'דת ומדינה', בהגדרה.

תכל'ס, אין כיום שום בית פוליטי לציונות הדתית שיכיל את העיסוק ב'יהדות ומדינה' ובדו-קיום כאג'נדה. הכל יודעים להפטיר: 'מדינה יהודית ודמוקרטית', אבל התם שואל: מה עשינו ב'בית היהודי' בשביל ה'יהודית'?

ואחתום מעין הפתיחה בנימה אישית; בר"ח ניסן השתא שלחתי לכתריסר ח"כי ושרי הבית היהודי וכמה רלוונטים נוספים, מכתב תחת הכותרת "האם מקומי ב'בית היהודי'?" שלושה, היותר 'דוסים', הגיבו (פחות או יותר ב'משיכת כתף'). השאר - דילגו!