אָסוֹן כָּבֵד עַל אָהֲרֹן הִתְרַגֵּשׁ
כְּשֶׁאָכְלָה אֶת בִָּנָיו חַיִּים הָאֵשׁ
כִּי הֶפֵרוּ צָו בְּהַקְרִיבָם קָרְבָּן
אָהֲרֹן בִּרְאוֹתוֹ אֶת הֶאָסוֹן נָדַם
כִּי יָדַע מָהוּ חֶטְאָם
כִּי עָשׂוּ דָּבָר שֶׁלֹּא צֻוּוּ בּוֹ כְּלָל
בְּהַכְנִיסַם עִמָּם אֵשׁ זָרָה לָהֵיכָל
וְתַמְהוּ חָכָמִים מְחֻמְרַת הָעֹנֶשׁ
כִּי עַל כֶּן נֶּאֱמַר אֵין לְשָׂחֵק בָּאֵשׁ
וְתַחֲלִיף לֹא לְחַפֵּשׂ
זֹאת הַתּוֹצָאָה מֵאָבְדָן הָאֱמוּנָה
כִּי בָּאֱמוּנָה כֹּל עָצְמָתֶנוּ טְמוּנָה
אִם נַטִּיל סָפֵק בְּכֹחַ הָעֲמִידָה
נִמְצָא צָרֶנוּ אוֹרֵב לָנוּ לִמְעִידָה
וְזֶה הָאוֹת לַיְרִידָה


מה חטאם של בני אהרן

בפרשה נאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה, אֲשֶר לֹא צִוָּה אֹתָם (י/א). משמעות הדברים היא, שאם נצטווית מבר סמכא לעשות דבר מסוים, אין אתה יכול לעשות דבר אחר, אשר לא נצטווית לעשותו. התורה קובעת כי אין האדם בן-חורין לעשות כל העולה על רוחו, כבן לעם ישראל יש לו חֻקִּים ומשפטים משלו והם לפי המקור העתיק ביותר לפי התורה שבכתב וזו שבעל פה שקובעות שני סוגי מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. בסך-הכל 613 מצוות (תרי"ג מצוות). לפי חז"ל מצות לא תעשה, הוא כמעין אזהרה, על כן נשמעת פחות חמורה ממצות עשה. הטעם לכך שבאי עשית מעשה, אינך גורם לערעור האמונה בעיקר. והנה בפרשה זו בני אהרן נענשו במיתה על כי עשו דבר שלא נצטוו לעשותו. הם הכניסו אש זרה למשכן על המזבח . אבל כיון שהעונש שנענשו בו בני אהרן - מיתה בשרפה, באו חכמינו ז"ל ונסו למצוא את הסיבה לחמרת העונש. כי הרי נאמר כי בני אהרן עשו דבר אשר לא צִוָּה אותם ה' לעשותו. האם עשיה זו מצדיקה ענישת במיתה משונה? בעניין זה אמר בעל הטורים לאחר שבחן את השאלה בדרכו שלו בעיקר ממה שלא נאמר כלשון הפסוק: "אשר לא צוה אֹתָם", לא צוה אותם הקב"ה "להכניס אש זרה לפניו". בעל הטורים מפנה אותנו ללמוד דבר מדבר, כלומר מדבר שנאמר בִּמְפֹרָש במקום אחד, הוא משמש מקור לימוד לדבר דומה אחר שלא נכתב במפורש בתורה, והוא ומפנה אותנו אל פסוק אחר בספר דברים שם נאמר: וילך ויעבד אלוהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח, או לכל צבא השמים אשר לא צויתי (דבריםיז/ג) כאן משמעות לא צוויתי היא הפוכה. כלומר, "אשר צויתי לא לעבדם" במשמעות הפיכה כמי שאומר: "צויתי לא לעבוד אותם" ומצאנו כי דינם היה: וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. ועַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים, יוּמַת הַמֵּת, לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד. גם כאן אומר בעל הטורים יש לקרוא כאן בשמיני את "אשר לא צוה אותם" כאומר "אשר צוה" אותם שלא להכניס אש זרה למזבח במשכן. למעשה ניתן לאמר כי כאן הייתה לבני אהרן חֻלְשַׁת-דַּעַת בפקפקם ביכולת השם להוריד אש מלפניו?, למרות שכבר ראו בעיניהם שזה אכן קרה, זאת כאשר בני אהרן היו ביחד עם כל העם, בצאת משה ואהרן מאהל מועד ובברכם את העם וּבְאָמְרַם לו: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם (ט/כג).

מציאת עִלָּה טובה לענישה

למרות האמור כי חטאו בני אהרן על כי הכניסו אשר זרה למזבח ועשו את אשר לא נצטוו לעשותו קם רבי אליעזר ואמר "דבר אחר": לא מתו בני אהרן אלא על-ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, כלומר עשו על דעתם מבלי לשאול את פי משה כמי שלמד את בני ישראל לקים את מצוות התורה כפי שנאמר: וּלְהֹרֹת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה.(י/יא) גם עילה זו נראית לא עילה המצדיקה ענישה במיתה משונה. כי הרי כוונתם הייתה טובה כי חשבו שהם עושים רצון הקב"ה. ושוב התלבטו חכמים שראו גם בדברי רבי אליעזר תשובה לא מצדיקה חמרת הענישה, קם רבי ישמעאל ואמר: לא זה ולא זה, אלא הם נענשו כיון שנכנסו למקדש שתויי יין. כי הרי נאמר בהמשך לאירוע הקשה: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֶּשׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו....(י/ט). כיון שהענישה נראית לא מִדָּתִית נמצאה סברה אחרת במדרש אגדה בעילת התנשאות שמביאה אסון, לכן נענשו בני אהרן כפי שנענשו והאגדה מספרת כי נדב ואביהוא עוד מנעוריהם ראו את עצמם מיועדים לשלטון. הם ראו את עצמם כיורשיהם של משה ואהרן אביהם. מכאן הם גם נענשו לעיני אביהם. אהרן הוכה בהלם בראות בניו מתים מונחים לפניו שנאמר: וַיִּדֹּם אהרן.(י/ג) ומשה צוה על אֲחֵי נדב ואביהוא מישאל ואלצפן באמרו להם: שאו את אחיכם מאת פני הקדש ... וַיִּשְׂאֻם בכתנתם אל מחוץ למחנה... (י/ד,ה) הֲכֶצָד בְּכֻתֳּנְִתָם, הלא הם נשרפו, לא כל שכן כתונותיהם. אלא שהמדרש אומר כי בגדיהם וגופם לא נשרפו אלא נשרפה נשמתם כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם. והוסיף משה לאמר לאהרן ובניו: אל תִּפְרָעוּ (לפרוע שער) וכל בית
ישראל יִבְכּוּ את השרפה אשר שרף ה'( י/ו) ומששאל משה את אהרן ובניו הנותרים מדוע לא אכלתם את-הַחַטָּאת במקום הַקֹּדֶשׁ (י/יז) רטן אהרן בפני משה כאומר לו, הן היום קרה לנו אסון איך נאכל שנאמר: הן היום . . . ותקראנה אתי כאלה, ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. (י/יט). כאומר: מתינו מֻנָּחִים עוד לפנינו ואני ובני נתפנה לאכול בשר חטאת? על כן נאמר במדרש רבה: וישמע משה וייטב בעיניו (י/כ) כי אהרן למד את משה הלכה, והוציא מנשר בו אומר: אני טעיתי. את ההלכה אהרן אחי למדני. על זאת ועוד נאמר על משה: והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. (במדבר יב/ג) צריך אדם ללמוד מאחרים את הלכות החיים והתנהגות. כדברי הפתגם העממי בשפה מדוברת ערבית: אַכְּבַּר מִנִּי בְּיוֹם אַחְ'בּר (מלשון ח'ביר בערבית כלומר יַדְעָן) מִנִּי בְּסָנֶה, כלומר: "גדול ממני ביום, חכם ממני בשנה".

מקריבים חיות וגם צומח כקורבנות

למרות שהפרשה עוסקת בקורבנות מן החי המקריבים אותם על המזבח במשכן, היא מדברת על חמלה לחי כמו בימינו על "צער בעלי חיים" והדוגמה לכם הפסוק האומר: כי יקרה קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רובצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים . או הפסוק החוזר שלוש פעמים בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו.(שמות כג /יט לד/כו, דברים יד כא) מתוך חמלה ותחושת הצער של החיה האם על ולדה הגדי. גם בעניין הקרבנות אנו מוצאים בתקופה מאוחרת - בתקופת הנביאים יחס אחר לקרבנות שמקריבים אותן כדי לכפר על חטאים שחטא האדם. וכך חוזר חלילה. על זאת מחאת הנביא בדברו אל החטאים בעם כִּמְיַסֵּר אותם: ולא יערבו לי זבחיהם (הושע ט/ד) . למה לי רב זבחיכם יאמר ה' (ישעיה א/יא) וזבחיך לא כבדתני (ישעיה מג/כג) הֲזְבָחִים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל (עמוס ה/כה). מִצִּטּוּט דברי הנביא עמוס, למדים כי ישראל במדבר לא הקריב קרבנות. הרמב"ם בדברו על הקרבנות נמק כי בני ישראל הקריבו קרבנות במדבר, כדי להרחיקם מעבודה זרה שעבדו במצרים. מדובר כי בימים קדומים הקריבו עובדי האלילים קרבנות אדם, עקדת יצחק מרמזת על אפשרות זו כאשר שואל יצחק את אביו אברהם: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ואברהם אומר: אלוהים יראה לו השה לעולה בני. ועוד דבר בפרשה המסווגת את החיות ל"טהורות" ול"טמאות". לא במשמעות טובות-טהורות, ורעות- טמאות, הכונה שיש חיות שנזונות מן הצומח והן מותרות באכילה על-ידי האדם והחיות הנזונות מן החי בְּטָרְפַן חיות אחרות, שאכילתן אסורה. מצאנו גם סוג של צער בעלי חיים בתורה. לא בכדי התלמוד טבע מטבע לשון זו: סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. כי זה שהכתיב הטבע, מצד אחד גורל האדם ומצד שני גורל החיה. במות אדם, נקבר בדחילו ורחימו ומכבדים זכרו. ובמות חיה לא על-ידי שחיטה) היא מושלכת לאשפה כפסולת וְדֹּמֶן. הטבע גם הכתיב שיהיו חיות שטורפות חיות אחרות ואוכלות את בשרן ואפילו צפרים שבולעות חרקים חיים ודגים שבולעות דגים חיים אחרים. ואם נרחיק לכת בחשיבה, הרי גם הצומח ניתן לדמות לדבר חי. תחילתו גרעין וסופו צמח צמח חי נושא פרי והאדם והחיה נזונים מפריו וממנו כדי לחיות, למרות שנאמר אל תעקור נטוע, הוא נעקר לשם קיום האדם . והעולם כמנהגו נוהג ואלוהים נתן חיים לכל, והא אלוהי כל חי. על כן:

הַמַּבְדִּיל אֶת הָאָדָם מִן הַבְּהֶמָה כַּאֲמוּר
בַּמְיַחֵד אֶת הָאָדָם הַבָּעָה חֲשִׁיבָה וְדִּבּוּר
הָאָדָם כְּאִישׁ חֶבְרָה מִטִּבְעוֹ חוֹבֵב סֶדֶר
טוֹל מִמֶּנּוּ אֶת תְּכוּנוֹתָיו יִתְנָהֵג כְּעֶדֶר
בְּעֲשֶׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה שַׂם לוֹ גֶּדֶר
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה הִיא הַדֶּגֶל
וְצִוָּה שָלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה לַעֲלוֹת לָרֶגֶל
וְאֵין רֶגֶל אֶלָּא חַג וּמוֹעֵד לָשֵׂאת תְּפִלָּה
לְחִדּוּשׁ יָמֶינוּ כְּקֶדֶם בְּחֶן וְחֶסֶד וּתְהִלָּה
כְּבִימֵי אָבוֹת יְשָׁרִים כְּבַתְּחִלָּה
וְשֶׁאֱלֹהִים יְקַבֵּל עֲתִירַת כֹּל אֶחַד וְאֶחַד
וְנִהְיֶה גָּם אוֹר לַגּוֹיִים וְשֶׁלֹּא נִשְׁכּוֹן בָּדָד
וְשֶׁיִּתֵּן אַהֲבָה בְּלִבֶּנוּ לְעַמֶּנוּ וְגָם לְכֹל חַי
לְקַיֵּם וְאָהַבְתָּ לְרֶעֲךָ כְּפּי שֶׁצִוָּה אֵל שַׁדָּי
וּבְשִׂים בְּנֵי הָאָדָם אֲחַי וְרֵעַי