והינה סוף-סוף נגמר החג והמסגרות החינוכיות חוזרות לפעולה. ברגע שהילדים חוזרים לבתי-הספר, גם אנחנו חוזרים איתם לשגרה. הארוחות שוב מסודרות יותר, יש סדר יום פחות או יותר קבוע. אח, כמה השגרה מבורכת.

ואיך חוזרים למסגרת, למסלול? שואלים אותי רבים. ובכן, זו שאלה שאני מפנה למטופלים שלי. האסטרטגיה של כל אחד מעניינת אותי. תמיד ניתן וחשוב ללמוד מניסיונות עבר וגם מניסיונם של אחרים.

• שיטת הקיזוז פופולרית מאוד. "אכלתי היום יותר ממה שצריך, מחר אוכל פחות". זו מחשבה וטכניקה של רבים מאיתנו;

• אחרים מחליטים להוריד את אחת מקבוצות המזון. בדרך-כלל, את קבוצת הפחמימות;

• ויש כאלה שמחליטים לא לאכול לחם;

• ודנה, למשל, החליטה להוריד סוכרים לחלוטין מהתפריט;

• ויש את אלה שמחליטים להפסיק לאכול בשעה מסוימת. בדרך-כלל, בשבע בערב סוגרים את המטבח;

• ואופיר, למשל, אוכל ביום המחרת רק פירות. למה? כי מישהו הסביר לו שזה מנקה את המערכת.

ואחרי שאני שומעת את השיטה של כל אחד (יש עוד הרבה), השאלה השנייה היא האם זה הצליח, האם הניסיון היה חיובי ואכן, הצלחנו לחזור למסגרת. בדרך-כלל, התשובה שלילית. האם שיטת הקיזוז באמת יעילה? ואם אכלתי היום הרבה מאוד, האם קיזוז של 200 קלוריות למחרת ישנה את המאזן? והאם לא אכלתי היום יותר רק בגלל המחשבה המציקה שמחר אאלץ לאכול פחות.

וכמה זמן שרדתי ללא פחמימות או ללא לחם? ומה קרה אחרי שאכלתי בפעם הראשונה פרוסת לחם? וכמה זמן שרדה דנה ללא סוכרים לחלוטין? ואופיר? מה עלה בגורלו? הוא, למשל, שרד עד שעות אחר-הצהריים המוקדמות? וכשהחל לאכול - ניתן רק לתאר את הרגשתו.

אז איך חוזרים למסגרת?

חשוב להבין, שכל אחד יוצא מדי פעם מהמסלול, מהמסגרת. אני משווה זאת לנהיגה. הרי גם הנהג הזהיר ביותר טועה מדי פעם (גם אם לא נתפס...) ואז, האם מכיוון שנהג קצת מעל המהירות המותרת, עליו כעת להשתולל או להתחיל לזחול על הכביש?

הדרך היעילה, הבטוחה והנכונה היא פשוט לאכול את הארוחה הבאה כרגיל. כן, בלי קיזוזים, בלי מלחמות, פשוט, לתכנן ארוחה משביעה שעונה על הצרכים, לאכול וליהנות. והאמינו לי, זה חוסך המון כאב לב, תסכול וזעם.