כנראה שאיני האחרון שמתייחס לתוכנית הכלכלית של שר האוצר
משה כחלון "נטו למשפחה".
לא אכנס לבסיס התוכנית. זה לא באמת מעניין כרגע.
אני בעד להסביר לכם על מצב המשק אל מול התוכנית המדוברת. הניסיון יהיה קצר וקולע ואני מקווה שגם יעניק לכם תמונה נוספת שתעזור להבין את מכלול השיקולים ומכלול התנועות המקרו כלכליות.
מאחר שמצב המשק הוא טוב ומצב התעסוקה עומד על אבטלה של פחות מ–5%, שזה קרוב מאוד למצב של תעסוקה מלאה, אין מנוע צמיחה שמונע מצריכה פרטית. צריכה פרטית היא אחד המנועים החזקים ביותר שיש במשק דמוקרטי-קפיטליסטי.
מאחר שהמשק קרוב מאוד לתעסוקה מלאה, מרבית הכסף שנכנס לכיסי האזרחים יוצא לצריכה ולכן גם כאן – אנו קרובים למצב של צריכה מלאה תחת תנאי המחירים הנוכחיים. בתנאי השוק, לצד תנאי תעסוקה (כמעט) מלאה וצריכה פרטית גבוה, המשק צמח בשנה האחרונה (2016) בשיעור של 4%.
שר האוצר משה כחלון מכיר גם הוא את המספרים. על-מנת להניע את הצמיחה במשק בוחר שר האוצר לתת כסף נוסף לציבור בדמות תוכנית גדולה (4 מיליארד שקלים. ייתכן שההיקף יגיע גם לכ–8 מיליארד שקלים) – כסף שיגיע שוב למשק בדמות צריכה מוגברת.
אני לא רוצה בפוסט הזה להביע דעה נחרצת על התוכנית הכלכלית (מודה. עדיין לא קראתי את כולה) אך בעתיד ניתן יהיה לתת את הדעת על נחיצותה ועל הצלחתה או אי-הצלחתה והאם זה באמת הזמן הנכון להוציאה אל הפועל.
שימו לב, הוצאה לפועל של תוכנית כלכלית בעת מיתון או שפל כלכלי באה לענות על צורך מיידי של חיסול המצב השלילי. בימים אלו אין תנאים כלכליים שליליים. נהפוך הוא. שר האוצר ופקידי האוצר אמרו במפורש שהתוכנית הכלכלית אינה מתחשבת בכספי מיסים עתידיים שייכנסו מעסקות כגון מכירת חברת מוביליי וחברת כתר פלסטיק – שתי עסקות גדולות מאוד במונחי המשק הישראלי.
מנגד, עדיין לא ניתן פתרון למצב שער הדולר הנמוך שפוגע ביצוא באופן אנוש. זאת כבר פעולה של בנק ישראל שמנסה מדי פעם, ללא הצלחה, לשפר את שע"ח.
כמו-כן, מדיניות הריבית האמריקנית כנראה משפיעה לא מעט על מקבלי ההחלטות בבנק ישראל ובמשרד האוצר – ומכאן למערכת קבלת ההחלטות, הן במדיניות המוניטרית (ריבית) והן במדיניות הפיסקלית (משרד האוצר), יש נתון עם השפעה חיצונית.
