ההשכחה ההולנדית

המחנה הוקם בידי ממשלת הולנד באוקטובר 1939, כדי לשכן פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה, והוצאות אחזקתו הוטלו על ועד הפליטים היהודים. בסוף 1941 החליט הממשל הגרמני של הולנד הכבושה להשתמש ב-וסטרבורק כמחנה מעבר ליהודים המגורשים. הוקמו בון 24 צריפי עץ גדולים והוא הוקף בגדר תיל; המימון לעבודות שוב בא מכיסי היהודים – הפעם מהרכוש שנשדד מהם.

פרופ' יוסף מכמן מתאר (ב"אנציקלופדיה של השואה") את המציאות יוצאת הדופן של וסטרבורק: "זמן ממושך הייתה במחנה אוכלוסייה קבועה, המנהלת את ענייני היום-יום שלה, וכן היו חודשים בלי משלוחים מזרחה, ונוצרה מציאות מיוחדת במינה של חיים כמו-נורמליים. מצד שני הובאו כפעם בפעם המוני אדם, ושהו ב-וסטרבורק שבוע או שבועיים בלבד ונשלחו למזרח". בסך-הכל יצאו ממחנה זה 103 משלוחים ובהם 97,776 יהודים – למעלה ממחציתם לאושוויץ, כשליש לסוביבור והנותרים לטרזין ולברגן-בלזן.

עם שחרור המחנה, באפריל 1945, היו בו 876 יהודים בלבד. כולם יצאו ממנו בתוך שבועיים והמקום הפך למחנה מעצר למשתפי פעולה עם הנאצים; ב-1948 שוב לא היה בו צורך, שכן רוב החשודים שוחררו, ואחרים נשלחו לבתי כלא. ב-1 בדצמבר 1948 הפך וסטרבורק למחנה צבאי והוא נסגר כעבור תשעה חודשים. משנות ה-50 שימש המקום לאכסון זמני של פליטים מאינדונזיה, שהייתה בשליטה הולנדית ונלחמה על עצמאותה; המשפחה האחרונה עזבה את המחנה ב-1971.

כאן מתחיל הפרק הקודר של ההשכחה. נניח שהולנד באמת הייתה צריכה לאכסן את הפליטים דווקא במחנה הריכוז היחיד בתחומה, במקום לשמר אותו ולהפוך אותו לאתר זיכרון והנצחה. נניח. אבל מה קורה כאשר שוב אין צורך בו כמחנה פליטים? ההולנדים הורסים אותו. המבנה היחיד שנותר על-כנו, למרבה האבסורד, הוא ביתו של מפקד המחנה, אלברט גמקר, שנדון לעשר שנות מאסר בלבד. הדבר היחיד שמזכיר באותו שלב את מה שהתחולל כאן בשואה, הוא אנדרטה שנחנכה במאי 1970.

רק ב-1983, ארבעה עשורים לאחר הגירושים, פתחה המלכה ביאטריס את מרכז הזיכרון ב-וסטרבורק. אבל כאמור לא נשאר הרבה מה לראות. ההולנדים מחליטים לשחזר כמה קטעים של המחנה – חלק מהגדרות, מגדל שמירה אחד, כמה קירות של כמה מבנים – וזה לוקח להם עוד תשע שנים.

אלא שגם כיום הגישה למחנה מוגבלת וקשה, וכל מה שמתרחש בו יוצר רושם ברור של השכחה מכוונת. חלק משטח המחנה עדיין משמש את צבא הולנד כשדה אנטנות, מה שמגביל את השימוש באמצעים אלקטרוניים בכל האיזור. ביקרתי כבר בקרוב ל-20 מחנות וגטאות במזרח אירופה, במרכזה ובמערבה; בשום מקום לא הופקע חלק מהשטח לצרכים אחרים.

ההגעה ל-וסטרבורק קשה – יש רכבת פעם בשעה לעיירה הסמוכה, ומשם אפשר או לקחת מונית או להסתמך על השאטל של המחנה, שאינו פועל בצורה סדירה. השאטל מגיע למוזאון הקטנטן, המנציח בעיקר את חיי היום-יום במחנה ושאין בו – שוב בצורה לגמרי יוצאת דופן – ספרי הדרכה באנגלית. בכניסה למוזאון מוצבות מזוודות ועליהן תאריכים ושמות, היוצרים שרשרת של גלי פליטים שהיהודים הם רק חלק ממנה.

המוזאון שוכן במרחק של כשלושה קילומטרים מהמחנה עצמו. אמורה להיות הסעה בין שני האתרים, אך ביום בו אני ביקרתי במקום – היא לא פעלה, ללא כל הסבר. לכן, כל שנותר הוא ללכת אל האתר. הדרך עוברת בתוך יער, והיא משמשת גם כנתיב לימודי לילדים על מערכת השמש; אין בה כמעט שילוט והמבקר מסתכן בכך שיתעה. תוסיפו לכך את העובדה שבחורף השביל עלול להיות מכוסה בשלג או בקרח, וקיבלתם תנאים שרחוקים מלהיות מזמינים. כל אלו מסבירים מדוע מגיעים לכאן רק 140,000 איש בשנה (לעומת 1.23 מיליון איש לבית אנה פרנק).

כאמור, באתר עצמו כמעט ואין שרידים של המחנה. יש בו בעיקר לוחות הסבר, שלא ניכרת בהם עקביות ונראה שהם הוצבו בידי גורמים שונים במועדים שונים. קרון בקר, מהסוג הידוע לשמצה ששימש לשילוחים למחנות, ניצב בלב השטח. מאחוריו בולטת אחת האנטנות הצבאיות, במה שמדגים בצורה המוחשית ביותר את הטיפול הבעייתי – בלשון המעטה – באתר כולו.

וסטרבורק מצטיין לחיוב בהנצחה מרגשת במיוחד, בדמות למעלה מ-100,000 מצבות המסמלות את האסירים שנשלחו מכאן אל מותם (בנוסף ליהודים, נכלאו בו אלפי צוענים). בין המצבות הקטנטנות הוצבו תמונות של כמה מן הקורבנות – ילדים וילדות, משפחות, זוגות צעירים, זקנים וזקנות – ההופכות את המספר העצום הזה לאוסף של טרגדיות אישיות. אלא שבשל הגישה ההולנדית, מעטים בלבד נחשפים לפנים אלו.