"כי לא מחשבותי מחשבותיכם"

ים של השתוממות ובילבול, תימהון ופיקפוק, מלווה את התייחסותנו לתופעה ההיסטורית שאין שניה לה – השואה. הירהורי הפלצות שמעוררת שואת העם היהודי בכל נפש יהודי הומיה במרוצת כל ימות השנה, מתעצמים ביום הזיכרון לשואה (ודוק: 'יום הזיכרון לשואה', ולא כפי שנסחפים בטעות להגדרה השגויה 'יום השואה', היֹה לא תהיה). מבחינת היהודי המאמין, דל כוח המחשבה מכדי להבין חשבונות שמים באשר לאֵימי הקטסטרופה שלא הייתה כמותה מיום ברוא אלוקים אדם על פני האדמה. מבחינת היהודי המאמין, אין כל יכולת להבין במישור האמוני והערכי את פשר "החֵמה השפוכה", שהביאה כליה אכזרית, משפילה, על כלל ישראל, ובתוכו שלומי אמוני ישראל, ארזי הלבנון ואדירי התורה, מאמינים בני מאמינים.

היו שהסיקו בעקבות הקטסטרופה ש"השמים ריקים: אין אלוקים". אבל רבים סירבו לנפץ את אמונתם ולנתק את שרשרת האמונה היהודית. דווקא השבר הרוחני הנורא, איתגר הוגים אורתודוקסים – אנשי רוח ורבנים – לנסות להבין את הסוד שמאחורי חורי האף הזה, שהתמשך כמעט 6 שנים וכילה 6 מיליון מאחינו ואחיותינו.

אך מסתבר, שכל אחד מן ההוגים האורתודוקסים, ניסה לפצח את התעלומה, בהתאם להשקפות שניטעו בו לפני התפרצות הקצף. מעטים הצליחו לחשב מסלול מחדש, ולהודות כי דרכם בעידן טרום השואה, הייתה מוטעית לחלוטין. הבולט שבהם היה ללא ספק הרב יששכר שלמה טייכטל, בעל הספר המונומנטלי 'אם הבנים שמחה', שבו הוא מנפץ את האידיאולוגיה האנטי ציונית הקנאית ברוח סאטמר ומונקאץ', שעליה גדל והתחנך, והפך בשל מוראות השואה מקנאי סאטמרי אנטי ציוני נחרץ בנוסח ר' יואליש טייטלבאום, להוגה פרו ציוני מובהק. תמצית הסבריו לשואה, שבסופה גם הוא ניספה על מוקד האנטישיות, הייתה הטענה, שהשואה באה כעונש על זניחת ארץ ישראל והימנעות מיישובה. "גדול העצה סיבב שהגויים ירדפו אותנו, עד שאי-אפשר להישאר פה ונשוב לארצנו הקדושה".

מנגד ניצבה התפיסה ההפוכה של סאטמר. מנהיגה הרב יואל טייטלבאום, שניצל בעור שיניו ברגע האחרון הודות לרכבת ההצלה הציונית, טען כי השואה באה דווקא מחמת 'חטא הציונות': 'עליה בחומה' ו'דחיקת הקץ' על-ידי הציונים שחוננו את עפרה של ארץ ישראל טרם בוא המשיח.

בין שתי תפיסות קיצוניות אלה, מצויים הוגים אורתודוקסים המנסים לפענח את סוד הקטסטרופה ההיסטורית בכלים משלהם, על בסיס השקפת עולמם.

רסיסי מחשבות

נסיון מרתק להכיל את כולם תחת קורת גג אחת, נעשה באחרונה בספר המרתק 'משפטיך תהום רבה' (הוצ' מוסד הרב קוק, ומכללה ירושלים, תשע"ו; נערך בידי חוקרי השואה גרשון גרינברג, אסף ידידיה ואסתר פרבשטיין). הם חילקו את מיגוון ההצעות האורתודוקסיות לפיענוח חידת השואה, לששה שערים: הפתרונות שקמו בתנועה החסידית; בבית מדרשו של החת"ם סופר; בתנועת המוסר; בתנועת תורה עם דרך ארץ; בציונות הדתית; ובמחנה האולטרא אורתודוקסי.

מומלץ מאוד לעיין במאסף החשוב, שאת תוכנו לא ניתן לתמצת בכמה מאות מילים. אך למי שלא יספיק להגיע אליו בימים אלה, ימי זיכרון השואה, הנה רסיסי מחשבותיהם. עיון בדוגמיות הללו, מצביע על קשת של פתרונות, החל מחיפוש האשם בבית פנימה, ועד להטלת האשם על התנוונותם המוסרית של אומות העולם.

כך למשל כתב הרב יוסף יצחק שניאורסון, הרבי השישי בשושלת חב"ד, שחולץ מוורשה הכבושה ב-1939 ושרד את השואה בארה"ב, כי שורש האסון הוא באובדן האמונה היוקדת ב"אני מאמין בביאת המשיח". הפתרון טמון באימוץ הסיסמה שטבע: "לאלתר גאולה!".

בבית מדרשו של החת"ם סופר, שגרס 'חדש אסור מן התורה', האשימו בשואה את הניוון הרוחני של האנושות שמחוץ למחנה ישראל. השואה היא "כתם האנושות והתנוונותה", כתב הרב מאיר מאירי (פויערוורגר), וטען כי האפיקורסות בעולם הרחב "הסירה את תפארת הנשמה מן האדם, והישוותה דם אדם לדם חיות ובהמות".

הרב יחזקאל סרנא, לשעבר ראש ישיבת חברון ואיש תנועת המוסר, ראה את השואה כהתגשמות של התוכחה (דברים ל'): "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים". אך דווקא משום שהתממש חלקו הראשון של הפסוק, בשתיית כוס התרעלה עד תומה, מובטחים אנו בהתממשות חלקו השני.

במחנה הציונות הדתית הסביר הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק, שהשואה הוכיחה שהקיום היהודי בגלות, אין בו כדי להבטיח את המשכיות החיים היהודיים, לא במישור הקיומי ולא במישור הרוחני; והפתרון הוא – מדינת ישראל: "בעצם ליל הבלהות מלא זוועות מידאנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט... בליל זה גופו צף ועלה הדוד: הא-ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה... ומהכּאות אלה בפתח הרעיה עטופת האבל, נולדה מדינת ישראל". מוראות השואה הם, אפוא, מבוא הכרחי להקמת המדינה ולסיומה של הגלות.

כגודל הנסיונות לפענח כך גדלה עוצמת החידה התפלצתית. הרבה שאלות, תהיות, ספיקות, ואין פותר. עם ישראל מוסיף לעמוד מלא תהיות וחסר אונים מול עוצמתה ונוראותה של הזעווה והאכזריות. היהודי המאמין אולי ימצא נחמא פורתא, בדברים ששם הנביא בפי האל, והם מבטיחים שלעולם לא נבין: "כי לא דרכי דרכיכם, ולא מחשבותי מחשבותיכם". יש כאלה שזה מקל עליהם את המאמץ להבין. ויש כאלה שלא. איש באמונתו יחיה.