שאלת החופש לבחור בדת

הכרעת בג"ץ השבוע בדבר היתר פתיחת מרכולים ומתחמי בילוי בשבת בתל אביב, קשורה ב"סטטוס-קוו" שנולד קודם המדינה כהסדר בין אגודת ישראל לסוכנות היהודית, מתוך רצון לשתף את החרדים בחיים הפוליטיים ובעסקי הממשלה העתידית.

עיקרי הסטטוס-קוו דיברו על שמירת ארבעה דברים: נישואים וגירושים, שבת, כשרות וחינוך עצמאי. זה היה הסכם הצהרתי שאיפשר לכל הצדדים לחיות יחד, בלי להתייחס לצל הגדול שהאפיל עליו - שאלת הזהות: מי העם הזה ששב להיסטוריה ולארצו? מה מקומה של המסורת הדתית בחיינו כעם מודרני?

הדרישה ל"פרהסיה יהודית" הייתה סמלית. אין אפשרות לכפות שמירת הלכה. עקרון העל של האמונה הדתית עוד מראשית היותנו לעם הוא הבחירה החופשית. העיקרון הזה מקדים את עיקרי האמונה ובמובנים מסוימים נותן להם תוקף. לא הרי אמונה ככורח ובלית ברירה, כהרי אמונה מבחירה חופשית. רק כך אפשר לדבר על תורת הגמול, שכר ועונש וכל הקשור בזאת.

מבחינה זאת, העידן המודרני, שביטל את סמכות הממסד הדתי להכריח אזרחים לקיים פרקטיקה דתית, עוזר לאמונה הדתית להתנקות מסייגיה. באופן אירוני, עידן החילון ביטל את הסמכות האנושית של אלה שמינו עצמם לנציגי האל, והעמיד מחדש את האדם - והחברה - מול האלוהים: ירצה - יאמין, לא ירצה - לא יאמין; ירצה - יקיים מצוות, לא ירצה - לא יקיים. וגם אם ירצה לקיים - הבחירה בידו מה לקיים. "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו" (רמב"ם).

במקום כפייה ממסדית וחברתית, נותרנו עם מלחמת רעיונות, ליבון החשיבה והעמקת ההבנה. האם את זה צפה איש המאה השמינית לפנה"ס, הנביא ישעיה, כשהצביע על התנהגות דתית אוטומטית: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה (חשב לגשת, להתקרב, לאלוהים), בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי - וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה".

הפרשן בן המאה ה-19, הרב מאיר ליבוש וייזר (המלבי"ם), שהתמודד עם רוח תקופתו, פירש את הפסוק כפונה לאלה המקיימים את המצוות "רק מפני שכן צִווּם הוריהם ואבותיהם, וגם זאת מבלי דעת איזה טעם [יש] למצווה, [אלא] רק מצד הלימוד וההרגל". הבחירה החופשית מספקת לאדם תנאים לעשייה מתוך מחשבה תחילה, ולא כי כך התרגל או כפו עליו בלי לשאול אותו.

החברה הישראלית נוסדה על ברכי "המרד הקדוש" במסורת הדתית. בתהליך חזרתנו הביתה אנחנו נדרשים גם לברר את מושגי הערך שלנו כעַם, ובמיוחד את יחסנו לרעיון הלאומי ולרעיון הדתי. במאמר מוסגר אומר שדחיית הרעיון הלאומי בידי חלקים מסוימים בחברה הישראלית (במיוחד כיום), מאלץ אותנו להתמודד עם הצד הלאומי בזהותנו כעַם ולנקותו מֵרכיבים בעייתיים שדבקו בו ושהפילו עמים אחרים לבורות עמוקה של שנאה, רוע ואכזריות.

באשר לחלק הדתי בזהותנו, קיום דתי בן 2,000 שנה בגלות אינו מבטיח שאופי חיינו שם - קהילות אורחות בקרב דתות אחרות ועמים זרים - מתאים במלואו לחיים ריבוניים במדינה יהודית עצמאית. הדחייה של הקיום הדתי הישן היא קריאת כיוון לכל מי שעתיד העם הזה יקר לו, להעמיק בשאלות הזהות הללו, לנפות את מה שמצמצם את הרוח וחונק אותה ולהציב חלופות מרוממות יותר.

החברה הישראלית על שלל זרמיה ופלגיה אינה מסתפקת ב"מה שהיה הוא שיהיה", גם לא בדימוי האלוהים כ"אל קנא, איום ונורא" הגוזר גזירות ומאיים על האדם באש נצח בגיהינום. אלו תמונות השייכות למצב הילדות שלנו בהיסטוריה, והן אינן מתאימות לעַם שעלה מאש הגיהינום לפני לא יותר מכ-70 שנה.

מי קובע מה מתאים לנו כיום ומה לא? מי האיש - גדול ככל שיהיה - שיָהִין להיכנס אל הקודש ולברור מה "טוב" ומה "לא מתאים" יותר לחיינו? וכיצד זה מסתדר עם התפיסה הדתית המדברת על תורת נצח שאינה משתנה לעולם? התשובה אינה בהירה משום שגם זה נמצא בתהליך של בירור מושגי וערכי. כל מה שקשור בעמנו, כרוך בתהליך היסטורי איטי. איננו חובבים עכשוויסטים ודוחקי קץ למיניהם.

מכל מקום, צריך להיזהר מאוד מפני כפייה דתית, גם במה שמכונה "הפרהסיה היהודית". ההסכמה של היהודי החילוני לשמירת השבת כערך ציבורי במדינה היהודים המתחדשת, אין פירושה קבלה הלכתית של שמירת השבת, אלא קבלתה הערכית כסמל, רכיב מרכזי בחיי המדינה.

על התוכן של השבת קיים ויכוח והוא משתנה מעיר לעיר על-פי מאזן הכוחות שבה, ומקהילה לקהילה על-פי חבריה. אסור לחשוש מהוויכוח הזה. גם השבת של החברה הדתית תצא נשכרת מהדיון.

דבריו של רון חולדאי - "העיר תל אביב הייתה חופשית ותישאר חופשית" - נכונים לכלל המדינה. החופש המדובר אינו רק החופש מִדת, אלא גם החופש לבחור בדת. תפקידו של מנהיג ציבור אינו מתמצה רק בשמירת החופש של אזרחיו; יש לחולדאי אחריות על השבת בעירו; היא אינה שייכת לקבוצה מסוימת בעם, אלא בהחלט שייכת גם לחופשיים מדת.

המשורר חיים נחמן ביאליק, איש תל אביב באחרית ימיו, כתב לחברי קיבוץ גבע שעבדו בשבת: "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם... השבת, לא התרבות של תפוחי הזהב או תפוחי האדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו, ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גֵּוֵנוּ ככלי אין חפץ בו?"

ביאליק הבדיל בין שמירת שאר המצוות לשמירת השבת "שהיא שקולה בעיניי לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת רוח האדם כולה". ועוד אמר: "בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות. ואם לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך, ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך". אני משוכנע שחולדאי מבין זאת.