פראן אדריה היה אחד מגדולי השפים בעולם, אולי הטוב שבהם. מסעדת elBulli שבבעלותו, בעיר רוזס שבחבל קטלוניה בספרד, זכתה לשלושה כוכבי מישלן ורבים ראו אותה כמסעדה הטובה ביותר בעולם. אבל בשנת 2009 החליט אדריה לסגור אותה, וכעבור שנתיים היא נפתחה מחדש - לא כמקום בו אוכלים ומבשלים, אלא כמקום בו חושבים על אכילה ובישול.
אדריה החליט שהמקום יהיה "צוות חשיבה", אבל לא תיאר לעצמו אלו קשיים יתייצבו בדרכו - כותבת ליזה אבנד בניוזוויק. רק כעת חלומו מתחיל להתגשם, במקום הקרוי 1846 elBulli - על שם מספר המתכונים שבושלו במסעדה המקורית בשנים 2011-1983. "לא מדובר על גטסרונומיה אלא על חדשנות. גסטרונומיה היא רק הפלטפורמה בה אנו משתמשים כדי לעודד יזמות", הוא אומר.
המסעדה-לשעבר הופכת למקום מפגש שמטרתו לא להעלות רעיונות, אלא לשפר את ההליך היצירתי. "אנחנו רוצים להבין כיצד יצירתיות עובדת. האם טוב יותר לעבוד לבד או בצוות? לעבוד זמן קצר או לאורך זמן? יצירתיות היא יותר מאשר לומר: היי, יש לי רעיון". הפרויקטים ינוהלו בידי צוותים רב-תחומיים שיורכבו ממומחים מתחלפים לא רק בתחום הבישול, אלא גם באמנויות, פסיכולוגיה, תקשורת ועיצוב. המומחים שלו, מבטיח אדריה, יהיו "היצירתיים שביצירתיים". וכמו שהמסעדה הולידה שפים מעולים, כך גלגולו החדש של המקום ייחד את עצמו באיכות הגבוהה של מי שייצאו ממנו. אדריה מציב רף גבוה: הוא רוצה שמדי חמש שנים ייצאו מהמקום שניים-שלושה מובילים עולמיים בתחומם.
למרות שאדריה עומד על כך ש-1846 elBulli יהיה "מקום של עבודה ולא של בילוי", הציבור יוכל לבקר בו כאשר ישמש גם כחלל תצוגה, תמורת 15 אירו לכרטיס. בערך 20 פעמים בשנה ייערכו כאן "נסיונות" - אם כי אדריה לא יודע עדיין בדיוק למה הוא מתכוון. ייתכן שייערכו ניסויים של ממש בתוצרי העבודה, ייתכן שזה יהיה יום כיף שיתחיל במוזאון דאלי הסמוך ויימשך בארוחה קלה על החוף ובהפלגה.
דבר אחד לא יהיה כאן: מסעדה. הניסויים עשויים לכלול מזון, אבל האורחים לא יוכלו לרכוש אותו. אפילו דוכן נקניקיות לא יהיה במקום, מצהיר אדריה, כי "הציפיות יהיו גבוהות מדי ונחזור למקום שבו כבר היינו". הוא מתכוון בכך ללחצים שהובילו אותו ואת שותפתו המנוחה, ג'ולי סולטר, לסגור את המסעדה. הם איבדו את חדוות היצירה, משום שבמסעדנות צריך לחזור שוב ושוב על אותם דברים - מוצלחים ככל שיהיו.
אדריה וסולטר ידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות אחרי סגירת המסעדה, אבל אז צצו הקשיים. התוכניות המקוריות לא כללו די מקום לארכיון הגדול של elBulli. התוכניות המתוקנות עוררו התנגדות מצד שוחרי איכות הסביבה, שכן המקום שוכן בתוך פארק לאומי. הוריו וחמותו של אדריה הלכו לעולמם בתוך שנה, וסולטר נפטרה ב-2015. "היו רגעים שבהם לא ידעתי אם נוכל להמשיך", הוא מתוודה.
אלא שבמבט לאחור, כותב ניוזוויק, העיכובים אפשרו לאדריה ולצוותו להשלים את הפרטים החסרים. ואילו האובדנים האישיים גרמו לו לחשוב יותר על מורשתו. "שום דבר לא שורד יותר מ-100 שנה; אנחנו חושבים על 50", אומר אדריה בן ה-54 הרוצה שהמקום יהפוך למוזאון אחרי שמייסדיו כבר לא יסתובבו בו שעונים על מקלותיהם. קודם כל 1846 elBulli צריכה להיפתח - ותאריך היעד הוא עמוק ב-2018. אבל אדריה כבר לא יכול לחכות: "סגרנו את המסעדה כי לא יכולנו להגיע רחוק יותר. כאן אין גבולות".
