לא רק כ"מסוכנים מחיזבאללה, נהגים דורסים וילדות עם מספריים" הוקיע יוסי קליין (הארץ, 12.4.17) את הדתיים הלאומיים, אלא גם כחתרנים ("רוצים להשתלט על המדינה") וצבועים ("יראת שמים חסודה"..."נוטפי שמן זך, סוכר ודבש", "עושים דברים מגונים, כשעיניהם מתגלגלות השמימה"). וגם כמושחתים ("השקר הוא אצלם דרך חיים, הרמאות היא עיקרון... הם נאמנים למי שנותן... תנו להם תקציבים וקנית אותם... הם מופת ליהירות מתנשאת, צדקנית, זחוחה ובורה"). אם לא די בכך, הם גם אליטיסטים "שלא יתערבבו עם מזרחים... שכנזים למעלה, מזרחים למטה" - וכל זה מחלחל למערכת החינוך, מתחזק בצה"ל, משפיע על ביה"מ העליון, "הוא בדרך אלינו, עוד רגע והם פורצים את הדלת" עם האסקימוסים יש לו יותר במשותף מאשר איתם.
בולטים לעין המוטיבים האנטישמיים, תכונות שמייחסים ליהודים צורריהם מאז ומעולם. אני נחשפתי לזה אישית כתלמיד בבתי ספר גרמנים בשנים 1933-38, לזה, וללהט של שנאה מהסוג המכה בקורא מבין שורות החיבור הזה. ונשאלת השאלה, מניין ליהודים משאבי שנאה אדירים כאלה כלפי יהודים אחרים? עלעלתי ב-554 עמודי הספר המונומנטלי של אריה סתיו בנושא המייסר הזה, "מארת השנאה העצמית ביהדות" (2014) ולא מצאתי הסבר מספק, אבל הסתכלות לתוך התהום הזו היא כורח לאומי כמו חקר הסרטן לבריאותו של הפרט.
הידעת, ששריפת התלמוד בפריז (1244) הייתה יוזמתו של יהודי מומר, ניקולס דונין? שהיוזם ל"פולמוס ברצלונה" עם הרמב'"ן (1263) ובר הפלוגתא הארסי שלו, הנזיר הדומיניקני פבלו כריסטיאני, היה יהודי מומר?
להקה גדולה
הידעת, שההתנגדות הארסית ביותר והלעג והקריקטורות המרושעים ביותר, שקיצרו את ימיו של הרצל, כוונו אליו בעיקר מצד יהודים? וגם, שקבינט המלחמה הבריטי, ערב "הצהרת בלפור" (1917), נתקל בהתנגדותו הקנאית של השר היהודי היחיד בקבינט, אדווין מונטגיו, שבדומה לפלשתינים היום הכחיש את היות היהודים עם, ולכן המשפט "בית לאומי לעם היהודי בא"י" היה לו לתועבה? ואח'כ כתב - "הממשלה (הבריטית) הנחיתה על יהודי בריטניה מהלומה שאין לה מרפא על-ידי שבחרה להקים לאום (יהודי) יש מאין"? ובמסמך שהפיץ בפרלמנט דרש "לשלול את זכויות האזרח מכל ציוני ולהוקיע את הארגון הציוני כבלתי חוקי"?
יוסי קליין אינו יחיד. קדמה לו להקה גדולה מבין הרואים את עצמם כנאורים ואנשי קידמה. ראש וראשון בהם הסופר
עמוס עוז, שתאר את המתנחלים כ"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחו מתוך פינה
אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על-מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף". עלה עליו רק יצחק לאור ב"הימנון לגוש ": "אנחנו כיפות סרוגות.. את חג חרותנו, יום חג המצות הזה, בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג.. ובמצותינו דם נערים פלשתינים". עינינו הרואות, לקליין עוד נותר מה ללמוד.
אלה אינם מומרים. הם בתוככי
המחנה הציוני, אך שנאה עצמית כשנאתם אין למצוא בעמים אחרים. היא אולי מום מולד שצריך להסכין עמו, כמו עם מחלה כרונית. העם היהודי המשיך בדרכו ודונין ופבלו כריסטיאני הושלכו לצדי הדרך. הציונות הולידה לעם היהודי ילד פלא, את מדינת ישראל, ואת מונטגיו השליכה לתהום הנשייה.
ומפעל ההתנחלות, שהתחדש אחרי ששת הימים והפיח בעם "רוח אחרת", עולה כפורח והוא עתיד להשאיר מאחוריו גם את מאמרו של קליין כקוריוז היסטורי, מכוער אך בלתי חשוב.
