השואה והתחייה

השואה היא דבר נורא, הדבר הכי נורא שאירע לנו בהיסטוריה שלנו. עברנו היסטוריה קשה, סבלנו הרבה שמדות, פוגרומים וצרות. אך השואה הוא דבר שלא ייאמן, האסון הכי איום שאירע לנו.
קשה להבין למה ד' עשה זאת. יותר טוב לומר: איננו מבינים. אמירה זו אינה אוסרת עלינו להתעמק ולברר מתוך ענווה ומתוך ידעה שניצבים אנו בפני סוד נורא שמעל השגתנו. אחרי הענווה הזאת אפשר קצת לנסות להבין. אך השואה כשלעצמה חומקת מכל הבנה. לעיתים יש דבר כל כך עליון, נשגב, טהור וקדוש, שאיננו מבינים אותו. וכאן זהו דבר כל כך נורא ושפל שאיננו מבינים אותו.

מה שמעניין הוא שבאותו הדור במרחק של כמה שנים - קרא דבר מופלא ונורא כלפי מעלה: שיבת ציון, תחיית האומה הישראלית והקמת המדינה. זהו דבר נפלא שאי-אפשר לתאר, אי-אפשר להאמין.
היינו בגלות, אלפיים שנה, עם מפוזר ומפורד, בזוי ומסכן, והנה העם הזה, קם לתחייה והקים לעצמו מדינה עצמאית.

כמובן, המדינה אינה הכל, היא ראשית הדרך, אחר כך יש לדעת מה עושים בתוך המדינה, איזה תוכן יוצקים בה. ודאי. על כל פנים, ההבדל בין עם עם מדינה לבין עם בלי מדינה, הוא הבדל מהותי עצום, כהבדל העצום בין עבד לבין בן-חורין, אף על-פי שאינו די להיות בן-חורין, אלא יש לדעת, מה עושים עם החרות. אך להיות בן-חורין הוא כשלעצמו עולם ומלואו הפתוח לפניו, והעבדות היא כשלעצמה מזיקה לאדם ומדרדרת אותו.

הנה קמנו לתחייה, התקיימו נבואות הנביאים ואנחנו עצמאים. לא ייאמן!

שני דברים מופלאים ביחד, באותו זמן ובאותו דור! זהו דבר מופלא. ויש קשר ביניהם: הגלות מתמוטטת וארץ ישראל נבנית. עם ישראל הוא עם עצום, המחזיק מעמד גם בגלות. אך הגלות אינה מקומנו הנורמלי. לבסוף חייבים אנו לחזור לארץ ישראל.
בגלות אנו דומים לצוללן שאגר אוויר צח בריאותיו ומחזיק מעמד. אך סוף האוויר הצח להיגמר בשלב מסוים והכל מתפוצץ.

האוויר של עם ישראל בגלות נגמר! במקביל, באותו זמן, נפתח מקור לאוויר כאן בארצנו, "חיי נשמות אויר ארצך" (רבי יהודה הלוי, שירים), אויר עליון, אויר צח, אויר מופלא, אויר שמבריא אותנו, אויר שמחיה אותנו, אויר שמחכים אותנו, אויר שמקים אותנו לתחייה.

שני המאורעות המופלאים אירעו באותו זמן. אין זה מקרה. שום דבר אינו במקרה. אשרינו שאנו חוזרים, נבנים וקמים לתחייה.