קבלו טיפ

תשרים למלצרים המשולמים על-ידי לקוחות המסעדה, אינם נחשבים שכר עבודה לעניין פיצויים ולעניין רשויות המס, אך הם בהחלט מזכים את המלצר בקבלת זכויות סוציאליות מהמסעדה, לרבות הזכויות הנלוות בדיני עבודה, כגון: דמי הבראה, ימי חופשה, מחלה וכדומה.

כך קבע (27.3.17) בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, באומרו, כי אין לראות את התשרים שניתנו למלצר בידי המסעדה כ"שכר עבודה". התשר משולם לאו-דווקא עבור השירות שמעניק המלצר לבדו, אלא עבור כלל השירות הניתן במסעדה. קל וחומר כאשר עולה באופן ברור, כי המלצר קיבל לאו-דווקא את כספי הטיפים שנתנו לקוחות בהם טיפל, אלא את החלק היחסי מהטיפים שקיבלו כל המלצרים. פסק הדין ניתן בידי השופטת שרה ברוינר-ישראזדה בעניינה של ריקה פז, שהגישה תביעה נגד בית הקפה רימון במתחם ממילא.

שאלת התשרים כשכר עבודה נדונה בבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 300113/98), והוא קבע מספר מבחנים להכרעה בשאלה האם יש מקום לראות אותם כשכר עבודה:

א. בין הצדדים קיים הסכם אישי או שחל עליהם הסכם קיבוצי, הקובע במפורש שניתן להביא בחשבון השכר גם תשלומי תשר המשולמים לעובד.

ב. הסכם העבודה או ההסכם הקיבוצי כולל הסדר מפורט ומסודר בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר, כגון שקיפות ותיעוד של התשלומים, קיומה של קופה וחשבונאות של ההכנסות, דרכי חלוקת הסכומים שהתקבלו, מועדי החלוקה ועוד.

ג. השכר משני המקורות (השכר הרגיל ותשלומי התשר) לא יפול משכר המינימום הקבוע בחוק.

ד. זכויותיו הסוציאליות של העובד מבוססות על ההכנסה משני המקורות והן מובטחות לאשורן.

ה. הבטחת תשלומי המס המלאים המתחייבים משכרו של העובד.

בעקבות פסיקה זו, יישמו בתי הדין באופן גמיש את המבחנים, אף תוך עשיית שימוש בחובת תום הלב. באותו פסק דין לא נשללה האפשרות, כי תשרים - אף שאינם באים "מכיסו של המעסיק" - ייחשבו כשכר עבודה, ככל שמתקיימים התנאים המתאימים לכך. בתביעה הנוכחית נטען, כי לא ייתכן מצב שבו מלצר לא יקבל שכר מינימום דווקא מתוך כיסו של המעסיק, וזאת בלא קשר לתשרים שקיבל.

בית הדין לא קיבל גישה זו באומרו, כי היא לוקה בחוסר תום לב מובהק במישור היחסים החוזיים בין הצדדים, ושגויה גם מבחינת תפיסת מהותו של התשר והטעם בגינו משולם. התשר אינו משולם דווקא עבור שירות ה"קצה" שמעניק המלצר, אלא עבור כלל השירות הניתן במסעדה. התשלום אינו משולם כהוקרה על התנהגות המלצר דווקא, אלא יותר כמקובלה חברתית (ולעתים למרות התנהגות המלצר), או מטעמים אחרים כגון אווירה איכותית, אוכל בשפע או באיכות גבוהה ועוד.

מתוך הראיות עולה באופן ברור, שהתובעת קיבלה לאו-דווקא את כספי הטיפים שניתנו על-ידי הלקוחות שהיא עצמה טיפלה בהם, אלא את החלק היחסי מהטיפים שקיבלו כל המלצרים. מכאן עבר בית הדין לבחון את התקיימותם של התנאים שקבע בית הדין לעבודה.

תנאי א': הסכם הקובע, כי התשר ישמש כחלק משכר עבודה. בין הצדדים נחתם חוזה הקובע, כי התשר ישמש כחלק משכר העבודה. החברה עמדה בתנאי זה.

תנאי ב': שקיפות, תיעוד וקופה. נערך תיעוד שקוף לכל המלצרים של תקבולי התשרים וכולם נכנסו לקופת תשרים משותפת.

אף שאין חולק, כי רשויות המס הן היוצאות נפסדות מהעובדה שהתשרים אינם נכנסים לקופה הרושמת, הרי שהמחוקק בחר שלא להסדיר ענין זה. זאת, אף לאחר פסיקת בג"ץ שקבע, כי הכנסות מתשר הן הכנסות לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה בידי המלצר - קרי: הכנסות מעבודה, אף שאינן הכנסות שכאלה בידי המעסיק, כאשר אינן משולמות כחלק מהחשבון עבור שירותי המסעדה, ועל כן אין המעסיק חייב בתשלום מס בגינן. אם כן, אין הכרח, כי הקופה שאליה ייכנסו כספי התשרים תהא הקופה הרושמת של העסק דווקא, ודי בכך שהיא קופה שנתוניה שקופים ונכתבים.

תנאי ג': תשלום שכר מינימום. זכויותיה של התובעת לשכר מינימום הובטחו בחוזה, כאשר בפועל השתכרה הרבה למעלה מכך.

תנאי ד': תשלום זכויות סוציאליות על בסיס כלל השכר (מינימום ותשרים). הזכויות הסוציאליות של התובעת לא שולמו על-ידי המסעדה ועל בסיס ההכנסה משני המקורות (השכר הרגיל ותשלומי התשר). זכויות אלו גולמו למראית עין בתלושים, אולם זאת מתוך כספי התשרים ורק עד שכר מינימום, ובכך נפל פגם בהתנהלות המעסיק.

תנאי ה': הבטחת תשלומי המס המלאים המתחייבים משכרו של העובד. בית המשפט העליון קבע, כאמור, כי התשר יחשב הכנסה בידי המלצר, בלא שתהא חובת דווח על הכנסה זו (כאשר אינה כלולה בחשבון ללקוח) על-ידי המעסיק.

עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה, כי החברה דווחה על שכר מינימום במסגרת תלוש השכר ושילמה (על חשבונה) את שיעור המס המתחייב מכך. קביעה זו תואמת את עמדת ביהמ"ש העליון.

עם זאת, התובעת זכאית לזכויות סוציאליות על-פי כלל הכנסותיה, כולל התשרים, באופן שלא ניתן לייחס חלק מהכנסת התשרים לתשלום זכויות סוציאליות. לפיכך, היא זכאית לדמי הבראה, דמי חופשה ודמי חגים ופנסיה - אך לא יותר מהסכומים שתבעה בפועל.