מילים משפיעות על דעותינו, על יחסנו ועל הרגשתנו. לעיתים גם יותר ממראה עיניים. הן מחלחלות ומצלצלות באוזנינו ואנו מתפתים להאמין. וכשאדם מדבר רע על חברו אי-אפשר לבטל זאת ב"אמר, אז אמר..." מילים רעות פגיעתן קשה. האדם הולך, מילה נשארת. לנצח.
החפץ חיים הוציא ספר עבה מאוד ורב חשיבות בנושא שמירת הלשון. כי הלשון, הרי היא מתגלגלת לה בנחת... ויש להיזהר. ועל כך גם מלמדת פרשת "מצורע" - על הזהירות מהוצאת שם רע על חברו. כי המוציא שם רע על חברו חטאו כה גדול שמקביל לשפיכות דמים!
"אמר רבי יונתן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" (ערכין טז, ע"א).
ומהי הצרעת?
"הצרעת היא לפי השקפת המקרא הטומאה, של עצם או של דבר, הפורצת והפוגעת באותו עצם או דבר, וטומאה פרושה במקרא ערעור היחס שבין האלוקים ובין האדם" (מ. בובר, תורת הנביאים ע' 118). ועל מה נענש אדם בצרעת?
ובמדרש ויקרא רבה טז, א נאמר: – "זאת תהיה תורת המצורע" – הדא הוא דכתיב (משלי ו,טז) "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו..." ואלו הן (שם יז-יט): "עיני רמות, לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים", ואמר רבי יוחנן: וכולהו לקו בצרעת".
אבל בעיקר הדגישו חכמים במקומות רבים את חטא לשון הרע כמקור העיקרי לצרעת.
- סיפורו של משה רבינו שדיבר סרה בעם ישראל כשאמר לקב"ה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א). ועל דבריו אלו נענש בצרעת: "ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד, ו).
ועל לשון הרע נענשה גם מרים הנביאה אחות משה. ומה אמרה ועם מי דיברה בסך-הכל? דיברה באחיה, האהוב עליה, דיברה עליו עם אהרון אחיהם ובכל זאת נענשה בצרעת: וזהו הסיפור: "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח" (במדבר יב, א)
ועל כך היא נענשת: "ויחר אף ה' בם וילך והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג" (במדבר יב, ט-י).
ומה נבדל לשון הרע משאר העבירות?
"אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: "בדד ישב" (ערכין טז, ע"ב). "כל ימי הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו).
וראו כמה קשה היא פגיעתו לשון הרע – הסבירו חז"ל: "נמשל הלשון לחץ, ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו הוא מתחנן לו ומבקש רחמים – מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנדנה. אבל החץ – כיוון שירה אותו הלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר"
(מדרש שוחר טוב קכ).
מתוך האתר שלי "פרשת השבוע".
