ועד מקומי מוגדר בחוק הפרשנות כרשות מקומית, אך האם הוא כזה לעניין קבורה?
אישה, שבצעירותה התגוררה במושב צופית ושרבים ממשפחתה גרים וקבורים שם, פנתה לוועד המקומי ובקשה להיקבר בבית העלמין במושב. הוועד דחה את בקשתה. בעתירה שהגישו האישה ובעלה נטען, כי לאור חוק שירותי הדת היהודים והסכם עם המוסד לביטוח לאומי (המאפשר לוועד לגבות תשלום מכאלה שאינם תושבים - "חלקה חריגה"), קנויה להם זכות להיקבר במושב. הוועד טען, שהבקשה אינה עולה בקנה אחד עם הקריטריונים שקבע המושב ביחס לזכות הקבורה בבית העלמין.
שופטת בית המשפט המחוזי מרכז,
ורדה מרוז, קבעה (4.4.17), כי למרות שטיעוני העותרים עוררו "אמפתיה ונוגעים ללב", ולמרות "שהעותרת בעלת זיקה למושב (בני משפחתה קבורים וכמה מהם חיים במושב), אין לקבל את הטיעון כי החוק מחייב בקבלת בקשתה". ראשית קבע ביהמ"ש, כי יש הבדל בין בית עלמין במושב לבתי עלמין אחרים. בעוד שאלה "המצויים במועצה מקומית, מועצה דתית או חברת קדישא, בהם נקבע בחוק שירותי הדת כי כל אדם בתמורה לתשלום רשאי להיקבע, גם אם הוא אינו תושב, הוראה זו לא חלה בוועדים מקומיים". קרי, למרות שלשון סעיף 14א לחוק שירותי הדת היהודים (המסדיר רכישת חלקות קבר) היא כללית ("רשות מקומית"), ולמרות שעל-פי חוק הפרשנות הגדרה זו כוללת "ועד מקומי", נפסק, כי הוראה זו אינה חלה כאמור על ועדים מקומיים.
הנורמה שכן חלה היא החלטת ממשלה משנת 2004 העוסקת בשימוש בבתי עלמין המצויים ביישובים חקלאיים, ש"נועדה לצמצם את היקפי הקבורה בבתי עלמין אלו (ל"בני המקום ולבני משפחותיהם שהלכו לעולמם") ולהגביל השימוש המסחרי שנעשה בהם. מגמה זו מביאה לכך שיש לפרש באופן מצומצם את המילים "בני משפחותיהם שהלכו לעולמם", ולכן הוראה זו לא תחול על בני משפחה שאינם תושבי המקום.
לאור זאת, קרי בהעדר נורמה המחייבת את הוועד לקבל את בקשת העותרת, נותר לביהמ"ש להעמיד לביקורת שיפוטית את ההחלטה בראי עקרונות המשפט המינהלי: לבחון האם הקריטריונים לקבורה שקבע הוועד עומדים במבחן הסבירות. ביהמ"ש קבע, כי לוועד מקומי "קנויה סמכות [לא רק] לקבוע קריטריונים לקבורה ברוח החלטת הממשלה, בהינתן השטח המוגבל העומד לרשותו לקבורה", אלא גם סמכות "לאסור את הרחבת בית העלמין או להקים בית עלמין נוסף".
ביהמ"ש קבע עוד, כי קביעת קריטריונים מצמצמים, כפי שהוועד המקומי קבע, לפיהם רק מי שבן זוגו קבור בבית העלמין או בנים להורים תושבי המושב רשאים להיקבר בבית העלמין, "עולה בקנה אחד עם החלטת הממשלה, ומשרתת את האינטרס הציבורי של תושבי המושב" וככזה הוא עומד במבחן הסבירות. הואיל וכך, ובהתאם להלכה הפסוקה לפיה "אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו בוודאי משזו סבירה", נדחתה העתירה.
