בית המשפט העליון, בכובעיו השונים, מוצף בהליכים חסרי יסוד. מאות ואולי אלפי פעמים בשנה הוא מתבקש לקיים דיון בגלגול שלישי, למרות שההלכה בנושא ברורה ביותר וביהמ"ש חוזר עליה מדי יום: דיון כזה יתקיים רק בנסיבות יוצאות דופן, המתרחשות פעמים בודדות בשנה. אז למה עורכי דין פונים בכל זאת? כי הם מקבלים עוד שכר טירחה, וכי ברוב המכריע של המקרים אין חיוב בהוצאות, וגם אם יש – זה לא על חשבונם.

הנימוק המקובל של שופטי העליון שלא לחייב בהוצאות הוא "מאחר שלא נתבקשה תגובה". אבל זה נכון רק לגבי הצד שכנגד. אם לא הייתה שם עבודה, אין סיבה להחזיר כסף שלא הוצא. אך מה לגבי זמנם של השופטים, של עובדי לשכותיהם, של המזכירות? הוא לא שווה כלום? מדוע אין חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בבקשות סרק אלו? ושימו לב: מדובר במי שקיבלו פעמיים את יומם בבית המשפט, וכאמור – עורכי דינם אמורים לדעת בוודאות כמעט מוחלטת שאין סיכוי שהבקשה תתקבל. אז אם חיוב בהוצאות יגרום לאפקט מצנן בבקשות כאלו – מה טוב. ואם במקרים המתאימים ייקבע שעורך הדין הוא שישלם אותם מכיסו – עוד יותר טוב.

כנ"ל לגבי עתירות לבג"ץ, כמו אלו שבנושא תאגיד השידור. הח"כים הללו עותרים קודם כל בשביל לקבל את הפרסום, ורק בדרך אגב אולי גם לקבל את התוצאה המבוקשת – תוך ניסיון להשתמש בביהמ"ש העליון כדי להשיג את מה שאינם יכולים להשיג במערכת הפוליטית. אך במקרה של התאגיד, היה ברור לגמרי שבג"ץ לא יתערב. השופטים לא ימנעו מהממשלה להניח הצעת חוק על שולחן הכנסת, ולא ימנעו מהכנסת להצביע עליה. זמנה של הביקורת השיפוטית הוא לאחר שהחוק מאושר.

יש גם עתירות כאלו של כל מיני עותרים ציבוריים, ששמו את עצמם לנהל את המדינה. הם רוצים שבג"ץ יורה למשטרה כיצד לנהל חקירות, שיורה לראש הממשלה את מי למנות ואת מי לא, שיורה לכוחות הביטחון לא להרוס בתים ועוד מכל הבא ליד. בג"ץ נראה לעיתים להוט להיכנס למקומות הללו, וזה אולי מסביר מדוע גם עותרים כאלו אינם מחויבים בהוצאות אפילו כאשר העתירות מופרכות מיסודן. במקרים הללו ביהמ"ש העליון לא רוצה אפקט מצנן, כי הוא רוצה שיביאו לו את הנושאים הללו ושהוא יוכל לבחור במה להתערב. אבל אם כך – אל להם לשופטים להתלונן על העומס.

יש עוד נקודה הנוגעת לסדרי העבודה בבג"ץ. החוב מאפשר לשופט תורן להוציא צו ביניים, אך כדי לדחות עתירה – מופרעת ככל שתהיה – צריך חתימות של שלושה שופטים. זאת, בניגוד לכך ששופט יחיד הוא שדן ומחליט האם להיענות לבקשות רשות ערעור. כדי להקצין את משמעות הדבר: תארו לעצמכם שמוגשת עתירה נגד פעילות של צה"ל ברצועת עזה. שופט אחד יכול להוציא צו שיעצור אותה, אבל אינו יכול לדחות אותה על הסף. אין בזה שום היגיון, זה גורם לעוד בזבוז זמן וצריך לשנות את זה – ומדובר בשינוי חקיקה פשוט ביותר.

נעבור להצפת מקצוע עריכת הדין. מספר הנבחנים השבוע הוא 5% ממספרם של עורכי הדין כיום. הבחינות הן חצי-שנתיות. בשנה האחרונה גדל מספר תושבי המדינה ב-1.9% ואילו המשק צמח ב-3.8%. אז נכון, לא כל הנבחנים עוברים, אבל הפרופורציות עדיין משוגעות לגמרי. אפילו אם רק חצי מהנבחנים יקבלו רישיון בסופו של דבר, בחישוב שנתי זה פי 2.5 מהגידול באוכלוסייה ופי 1.3 מהצמיחה. ונזכיר, שמדובר בכמה וכמה שנים רצופות בהן הפרופורציות הן דומות.

די במספרים אלו כדי להבין, עד כמה יש עודף בעורכי דין. ולא מדובר בבעיה שלהם בלבד; מדובר בראש ובראשונה בבעיה של כולנו, וזאת משתי סיבות. הראשונה: בכזאת כמות של עורכי דין, יש אלפים ורבבות שרמתם אינה מספקת. עורך דין גרוע הוא דיני נפשות, ולא רק בתיקי פלילים או משפחה. אם לאדם שנפצע בתאונה יש עורך דין גרוע, הוא לא יקבל את הפיצוי המגיע לו – וחייו ייהרסו. אם לאדם שפוטר מעבודתו יש עורך דין גרוע, הוא לא יקבל את כל זכויותיו – ועלול לפשוט את הרגל. אם לאדם שקונה דירה יש עורך דין גרוע, הוא יאבד את כל כספו – ועלול לרעוב ללחם. וכך הלאה, כמעט בכל תחום.

השנייה: עורכי הדין הללו מייצרים עבודה בצורה מלאכותית, רק כדי שיהיה להם ממה להתפרנס. אפשר לראות זאת בבקשות לתביעות ייצוגיות, שחלקן נראות כאילו נלקחו מ"ילקוט הכזבים". אפשר לראות זאת בתביעות לשון הרע, שחלקן מלמדות שעורכי הדין לא מכירים את החוק. אפשר לראות זאת בתביעות נזיקין, שבחלקן מועלות טענות המזכירות ספרות מדע בדיוני. בהערכה מאוד-מאוד שמרנית, מדובר ברבבות תיקים בשנה, וברבבות נוספים שמתנהלים רק משיקולי שכר טירחה של עורכי הדין. במערכת של 700,000 תיקים חדשים בשנה, זה לפחות 10% מהעומס – וקרוב לוודאי שכפליים ואפילו יותר.

את בעיית הצפת מקצוע עריכת הדין אפשר לפתור רק בדרך אחת: קיצוץ חד במספר הרשיונות. אני מדבר על רשיונות עריכת הדין, לא על לימודי המשפטים; מי שרוצה לקבל תואר ולהיות משפטן – שיהיה לו לבריאות. אבל עורכי דין, ועל זה כולם מסכימים, יש לנו הרבה יותר מדי. כנראה אי-אפשר להוציא אותם בכוח מהענף, אם כי אפשר לחייב אותם בהשתלמויות כתנאי להמשך החזקת הרישיון, וזה לפחות יפתור חלק מהבעיות של חוסר המקצועיות. אבל אפשר, צריך וחובה לבלום את מספרם של המצטרפים למקצוע.

איך עושים את זה? פשוט מאוד: מגבילים את מספר הרשיונות הניתנים מדי שנה. לכאורה – פגיעה בחופש העיסוק. אבל זה לתכלית ראויה מאין כמותה – תזכרו: עורך דין גרוע יכול להרוס חיים – ובמידה שאינה עולה על הנדרש, כי ניתן יהיה לקבל רישיון אבל זה יהיה יותר קשה. את המספר צריך לקבוע בשקלול של מספר עורכי הדין כיום, הגידול בו בעשר השנים האחרונות, קצב הפרישה המשוער שלהם, הגידול באוכלוסייה וצמיחת המשק. להערכתי, מדי שנה נחוצים רק כמה מאות עורכי דין – ולא יותר.

זכותה של המדינה להתערב כאשר מתחולל כשל שוק, כדי להגן על הציבור. היא כבר עושה זאת בתחומים אחרים – למשל בהקצאת תדרי שידור: למרות חופש העיסוק ולמרות חופש הביטוי, לא כל אחד יכול להקים תחנת רדיו, כי התדרים הם משאב חיוני המצוי במחסור ויש לפקח על השימוש בהם. השאלה מי יכול לייצג בתיק רצח, בתיק גירושין או בפשיטת רגל חשובה לא פחות מאשר מי יכול לקשקש ברדיו. מכל מקום, אם קיים חשש שהגבלה כזאת לא תעמוד במבחן בג"ץ – אפשר ליצור אותה מהכיוון השני: לבחון מהו ציון המעבר המינימלי בבחינות של אותו מספר עורכי דין, ולקבוע שמעתה והלאה – זהו ציון עובר; המספר 60 לא ניתן בהר סיני ולא נקבע במגילת העצמאות.

יש עוד אפשרויות. מתן קבלת רשיון עורך דין שיותלה מיד עם קבלתו, ושהחייאתו תהיה מותנית בבחינה נוספת ומקוצרת. לקבוע סוגים שונים של עורכי דין, כמו בבריטניה, שם לא כל אחד יכול להופיע בבית המשפט ולא כל אחד יכול לייצג מול מס הכנסה. לקבוע שהרישיון יהיה מוגבל בזמן ושהארכתו תותנה בכך וכך שעות אקדמיות של השתלמויות ו/או בבחינת עידכון. העיקר הוא להכיר בכך שיש בעיה, להפסיק לדבר עליה ולהתחיל לפתור אותה.

כל עוד השופטים בכל הערכאות אינם פוסקים הוצאות ריאליות בתביעות מיותרות, בל יתלוננו על העומס. כל עוד לשכת עורכי הדין אינה מגבילה את הכניסה לשורותיה, בל תתלונן שאין עבודה ואין פרנסה. כל עוד משרד המשפטים ושרת המשפטים אינם מטפלים בהצפת המקצוע, בל ידברו על עינוי דין. יש מה לעשות. הראינו כאן כמה אפשרויות. אנחנו יכולים רק להתריע ולהציע.