היא פקחה את עיניה בכאב ונרתעה כשהופיעו מולה זוג עיניים צהובות ונבזיות. היא נשמה לרווחה כשגילתה שהיה זה רק החתול הארור. היא ניסתה להעיף אותו ממנה בגועל. אסור היה לו לעלות על המיטה שלה – איסור שהוא כמובן התעלם ממנו בשיטתיות מרגיזה. החתול חמק מהמכה וידה פגעה בדשא. בדשא? היא התיישבה במהירות – מהר מדי – ועצמה את עיניה כדי להשיב לעצמה את הראייה ולעצור את הסחרחורת. כשפקחה אותן, הצטערה שעשתה זאת. היא ישבה על כר דשא ענקי בקרחת יער עצומה או לפחות ככה זה נראה לה. היא מעולם לא הייתה בקרחת יער. למעשה, מעולם לא הייתה ביער.
היא הבחינה בנער, הוא ישב והביט בה בסקרנות. מי... היא נזכרה בכל אירועי הלילה האחרון או לפחות נראה לה שהיה זה הלילה האחרון. הוא לקח אותה בכוח. היא החליטה לא להיכנס לפאניקה או לפחות לא להראות את הפאניקה שנכנסה אליה כבר.
"הבאת גם את החתול", נאנקה.
"הוא חיית המחמד שלך", ענה הנער במשיכת כתף.
"לא, הוא לא", אמרה בכעס ושפשפה את עיניה בעייפות, "הוא קרצייה".
"הוא כבר פה".
"הודות לך".
"הי, חשבתי שאני עושה מעשה נחמד".
"כן. לחטוף אותי זה באמת מעשה חביב ביותר".
"נו, חשבתי שאם יהיה לך פה משהו מהבית שלך יהיה לך יותר קל".
"ובחרת בחתול?"
הוא רק משך בכתפיו והעביר את ידו על פרוותו של החתול, שהתהלך ביניהם בשקט ובשלווה, כאילו לא משנה לו היכן הוא נמצא, העיקר שיוכל להמשיך ולעשות את מעשיו הנבזיים.
"איך קוראים לך?" שאל לפתע הנער.
היא הביטה בו בתמיהה.
"חטפת אותי ל... למקום הזה... בלי לדעת מי אני בכלל?"
"ובכן, את נערה, את בת שמונה-עשרה", הוא חייך חצי חיוך והוסיף: "ויש לך חתול".
"אלו הפרטים החשובים באמת", אמרה.
הוא משך בכתפיו.
"איך קוראים לך?" חזר על שאלתו.
הוא התעלם מהציניות ומהעוקצנות שבדבריה.
"אליה", ענתה בשקט.
"אליה..." הוא חזר אחריה, "שם מוזר".
היא גלגלה את עיניה. השם שלה מוזר, הבגדים שלה מוזרים. כמובן, הוא הגיע מאיזשהו מקום שעדיין לובשים בו שמלות מכוערות ושבו נערים יכולים לחטוף נערות כמה שהם רוצים. אלא אם כן הוא פשוט סוטה שמנסה לשחק בה. בכל מקרה, אסור לה להראות שהיא מפחדת.
"אז איפה אנחנו?" שאלה.
"את לא תשאלי אותי איך קוראים לי?"
היא משכה בכתפה באדישות.
"זה משנה?"
"לא. אבל זה מנומס".
היא צחקה צחוק קצר.
"עוד משהו שכדאי שתדע עליי – אני לא מנומסת, ואני לא מתכוונת להתנהג בנימוס עם מישהו שחטף אותי בניגוד לרצוני".
"ובכן, זה ייאלץ להשתנות".
"בהצלחה עם זה", מלמלה.
"נעים מאוד", התעלם מתגובתה, "אני אליאן".
"זה שם של בחורה".
"לא, זה לא".
"בסדר. איפה אני בדיוק?"
"ריינולד", ענה אליאן בחיוך.
"זה כמו ארץ הפלאות או משהו?" שאלה בחשד, "משהו בסגנון ארץ לעולם לא?" ומיד הוסיפה: "ריינולד זה בכלל שם שמתאים לאדם, לא לארץ".
"אין לי מושג על מה את מדברת", אמר בכנות, "וריינולד זה השם של המלך שלנו. בגלל זה קוראים לממלכה ככה".
"אהה..."
מי לא מכיר את הסיפורים האלו? ומה הקטע עם המלך?
"מהם המקומות שהזכרת עכשיו?" התעניין אליאן.
"אולי יום אחד תרוויח את הזכות לשמוע עליהם", ענתה, "ומה אנחנו עושים כאן?"
"הו, אנחנו כאן כדי להפוך אותך למלכה".
היא הביטה בו לרגע בתדהמה, ואז החלה לצחוק ללא שליטה.
"מה מצחיק בזה?" אליאן נראה מבולבל.
היא המשיכה לצחוק ובלבולו הפך לדאגה.
"הכול בסדר?" שאל בחשש קל.
"אצלי? הכל מצוין", אמרה ונשמה עמוק כדי להפסיק את הצחוק, "אתה... אני לא בטוחה".
"מה לא בסדר אתי?"
"אני? מלכה?" קראה, "ובאופן כללי, מה זה אמור להיות? איפה לעזאזל יש מלכים – לפחות כאלה שמתפקדים כמלכים? היום המלכים והמלכות הקיימים הם רק תואר, שם של כבוד. יש להם יכולת, אבל הם לעולם לא ישתמשו בה. זה תואר ריק. ואני לא מדברת על מדינות העולם השלישי שעוד נשארו קצת מאחור – וגם מהן סביר להניח שהמלוכה תיעלם בקרוב".
הנער הביט בה בעיניים גדולות, והיא המשיכה:
"באנגליה יש מלכה, אבל בפועל הממשלה היא ששולטת. בבלגיה יש פדרציה ששולטת ביחד עם המלך. בדנמרק התואר 'מלך' הוא תואר ריק לחלוטין – ראשון בין שווים. המלך של ספרד חייב לקבל אישור מהממשלה על כל החלטה שהוא מחליט. רק במדינות פחות מפותחות יש מלך שעוד שולט – וגם הוא בדרך כלל לא באמת שולט. בקיצור, על איזה מלך בדיוק אתה מדבר?"
הנער הביט בה בפה פעור.
"את מוכנה להפסיק לדבר כבר?" ביקש לבסוף.
"אתה לא מכיר את אנגליה", אמרה בהבנה.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"דנמרק?"
שלילי.
"בלגיה?"
"אין לי שמץ של מושג מה זה בכלל".
"לעזאזל. מה אתם לומדים בבית הספר פה?"
"בית ספר?"
"לא נכון", אמרה בתסכול, "תגיד לי בבקשה שלא החזרת אותי לימי הביניים".
זה הסתדר עם השמלה. היא הבחינה פתאום שזה התאים גם לבגדים שלבש.
"מה זה ימי הביניים?" המשיך אליאן עם הקו של חוסר הידע הבולט שלו.
היא רק הביטה בו בתדהמה מהולה באימה.
"טוב, תראי, את תביני הכל בהמשך. בינתיים תסתפקי בזה שאנחנו בעולם אחר מהעולם שלך".
"טוב, זה מסביר הכול!" קטעה אותו בתסכול.
"באמת?"
"לא!" צעקה עליו, "אין עולמות אחרים! אין דבר כזה!"
"מסתבר שיש". נראה שהוא לא התרגש מהצעקות. "קיימים הרבה דברים שאת לא יודעת עליהם".
היא גלגלה עיניים.
"ערפדים, אנשי זאב, אלפים, שדים, חדי קרן..." מנתה את הדברים, "הם – לא – קיימים – באמת".
"חצי ממה שאמרת, אני בכלל לא מכיר.
החצי השני לא קיים – זה מגוחך".
"לא, אבל זה שיש עולם אחר, נפרד מהעולם שלנו – שלי – זה הגיוני לחלוטין".
אליאן הנהן.
"זה לא הגיוני..." אליה מלמלה, "אין בזה שום היגיון".
הוא רק הביט בה בשמץ של רחמים. אליה טמנה את פניה בין כפות ידיה בתסכול. היא מעולם לא הייתה ילדה של בית או ילדה של אבא ואמא. היא יכלה להיות המון זמן מחוץ לבית בלי שזה יפריע לה בכלל. אבל באותו רגע, זה הפריע לה. חוסר ההיגיון, הבלבול והבלגן רק העצימו את רצונה לחזור הביתה.
"אנחנו צריכים ללכת". אליאן דיבר בעדינות.
"לאן?"
"ליעד שהיינו אמורים לנחות בו".
אליה הביטה בו בשאלה, והוא נראה שוב נבוך במקצת.
"העברתי אותנו לפה, אבל אני קצת חלוד בהעברת אנשים אחרים. זאת אומרת, שהם לא אני. להעביר את עצמי זו לא בעיה – יש לי ניסיון של שנה בזה..." הוא הביט בה במבט לא ברור.
"היי, זו לא אשמתי שהחלטת לחכות שאשים לב אליך".
"לא האשמתי אותך".
"אתה כן".
"אני לא, אבל אולי את מרגישה אשמה..."
"אין סיכוי".
"בואי נלך. טעיתי במקום הנחיתה שלנו, ויש לנו כמה קילומטרים טובים להשלים".
הוא הושיט לה יד כדי לעזור לה לקום מהדשא. היא התעלמה מידו ונעמדה לבד.
"אין סיכוי שתצליחו", קבעה, וניערה את שמלתה.
לפחות הוא השאיר אותה בבגדים שלה.
"נחכה ונראה".
"אז לאן הולכים?"
אליה הייתה קצרת רוח. נמאס לה מהשטויות האלו. מהכול. ומהחתול שהתחיל להתחכך ברגלה ברגע שקמה, כאילו ביקש שתלטף אותו, הזכיר לה שהוא קיים – היא ממש הייתה יכולה לשכוח את נוכחותו המעיקה. היא הרחיקה אותו ממנה בגועל, והוא יילל בכעס קל.
"שתוק", מלמלה לכיוונו, "זה בגללך".
"מה את רוצה מהחתול?"
הם התחילו ללכת לכיוון שאליו הוביל אליאן. מבחינת אליה, היה זה כיוון אקראי לחלוטין, אבל נראה לה שאליאן ידע לאן הוא הלך.
"אם הוא לא היה מיילל כמו אידיוט, לא הייתי פה עכשיו".
"למה? היית פה בכל מקרה", ענה באדישות, "ברגע שנבחרת, אין דרך חזרה. בסופו של דבר, היה קורה משהו או שהייתי צריך לגרום לך לשים לב אליי".
"ומה בחר אותי? בבקשה אל תגיד שנבואה..."
הוא הביט בה בצחוק:
"אין דבר כזה נבואות".
