להילחם למען החברים לא למען המדינה!

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ממש כבר כאן, תחושות קשות מערבלות את הבטן והחשיבה. חשבון נפש, זיכרונות כואבים, קולות ריחות ותמונות, ולצד זה גם זיכרונות המעלות חיוך. כן, גם בזמנים הקשים, בתופת המתמשכת, אפשר לשחזר ולהיזכר בקטעים מחויכים. זו אולי חלק מחומת המגן של אלה ששרדו, לנופלים זה כבר לא יועיל.

בשיחת חולין, כאשר עננת יום הזיכרון לחללי צה"ל מרחפת מעלינו, מספרת לי חברה על שיחת נפש שהייתה לה עם הבן שלה, לוחם באחת היחידות היותר מוכרות. כאשר שאלתי את הבן שלי" היא מספרת "אם אתה כל כך מאוכזב מהמדינה, למה התנדבת להיות לוחם, ואם האכזבה כל כך גדולה מדוע אתה ממשיך לשרת במילואים"?. התשובה שלו צמררה אותי ותחושה זו התעצמה כאשר הבנתי שהוא לא הלוחם היחיד שחושב כך, ובאותו רגע נפתחו בפני תובנות רבות שאני מתחבט בהן כבר כמה עשרות שנים. זו הייתה תשובתו: "אני משרת במילואים רק למען החברים שלי הלוחמים, אני נלחם איתם ובעבורם, לא עבור המדינה...". על זה נאמר: הוצאת לי את המילים מהפה! משפט זה מצטרף לאמירה אחרת, של לוחם אחר, שקבע את מגוריו במדינה אחרת לפני שנים רבות וכך אמר: יש יותר מדי אנשים רעים במדינה שלכם! אתם מבינים כיצד הוא מנסח את המשפט? שלכם... גם הוא כבר לא מרגיש שייך!

מדהים! בחורים ובחורות, בשיא עלומיהם, כאלה שקיבלו ערכים של אהבת המדינה וחשיבות התרומה למדינה, מוותרים על הנאות החיים שמהם נהנים אחרים בגילם, מתנדבים לשרת ביחידות קרביות, לא מתוך תאוות בצע, לא בעבור שכר מיוחד (אולי כן שכר מיוחד, שכר אפסי!), אלא מתוך תחושת שליחות, לעיתים תחושת שליחות עילאית שאיש לא יכול לעמוד מולה, לא הורים לא חברים ואפילו לא שכול במשפחה.

ברבות השנים חלק גדול מאותם חיילים מתחילים להבין איזה טעות הם עשו, עבור מי התנדבו ולחמו, ולמען מי סיכנו את חייהם. תחושה קשה של שלטון רופס ולכאורה מושחת, איבוד אמון בהנהגה. רואים וחווים כיצד אידיאולוגיה של נתינה, אהבת המדינה והזולת שעליה התחנכו ואמורה הייתה לסייע בשגשוג המדינה, התחלפה באידיאולוגיה של כסף ושחיתות, וכידוע: כסף יעוור גם עיניי צדיקים...".

מי זאת "המדינה"? כאשר משתמשים במושג "המדינה" הכוונה לכל אלה שמייצגים את המדינה, נבחרי ציבור, עובדי מדינה וכדומה, (כך להבנתי) כל אזרח ו"המדינה" שהוא מתכוון אליה. ניצולי שואה ומשפחותיהם מאוכזבים מאוד מאלה שאמורים לטפל בהם בשליחות המדינה. נזקקי הביטוח לאומי רותחים מזעם על עובדי המוסד לביטוח לאומי שאמורים לעזור להם. לוחמים לשעבר, במיוחד אלה שנפצעו פיזית או נפשית, הם או חבריהם, מוכנים ורוצים לעזוב את ישראל רק בגלל חווית הטיפול הכושל של מי שאמונים על השיקום שלהם. הקרב האמתי של הלוחמים מתחיל עם השחרור או הפציעה. נכי צה"ל ששומעים יותר מדי פעמים מעובדי אגף השיקום: "לא מגיע לך" (גם ובמיוחד כאשר ברור לחלוטין שמגיע להם). פתאום מבינים ששיקום באגף השיקום ("המדינה" לצורך העניין) זה בסך-הכל ניסיון למנוע מהנכה את הזכויות המגיעות לו ובכל מיני תירוצים נלוזים. פתאום גם הם מבינים שהמדינה הפקירה ומפקירה אותם ואת חבריהם והמושג "לא מפקירים פצועים בשטח" הפך להיות מטופש.

אז מה הפלא שמיטב הדור הצעיר, ובמיוחד לאחר שירות משמעותי בצבא, חולמים לעזוב את המדינה ולחיות במקום אחר, לא תמיד זה חשוב היכן, העיקר לא להיות כאן. לא הרבה מבינים מדוע נכי צה"ל רבים מעדיפים לעזוב הכל ולהשתקע במדינות אחרות. שם, אותם נכים, מבינים שאפשר להשתקם למרות אגף השיקום. שם, במדינה אחרת, מתחילים סוף-סוף לחיך, לשמוח ולשכוח, להתחיל לחיות...

מדד הנפת דגלי הלאום כמדד לאהבת המדינה

אם מישהו חושב שהטיעונים המוצגים כאן מוגזמים, מופרכים או בלתי מציאותיים, הנה מגיע יום העצמאות ה-69 להקמת מדינת ישראל. אני, כמו רבים מהדור שלי, מתבוננים מסביב בהשתאות רבה, כמעט ואין דגלי לאום המונפים בבתים או במכוניות, האם זה מעיד על המדד האמתי לשביעות הרצון של אזרחי המדינה. ממרומי גילי אני נזכר כל שנה בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, בגאווה הלאומית, בשמחה האמתית

בבתים וברחובות ביום העצמאות, בגאווה האמתית בהנפת הדגל בבתים לצד קישוטים מרהיבים הייחודיים ליום העצמאות. כיום, יום העצמאות הפך ליום המנגל, ולתפארת מדינת ישראל. איני זוכר בדיוק מתי החל השבר, אבל מאז ועד היום, משנה לשנה, פחות ופחות דגליי לאום מונפים במדינת ישראל, לדעתי זה מעיד אלפי מונים על מדד מצב הרוח הציבורי ושביעות הרצון הלאומית.

אני מודע לכך שיש סקרים כאלה ואחרים ה"מעידים" על שביעות רצון של האזרחים במדינת ישראל. אני תוהה, מי משלם ומי ירוויח מסקרים אלה, מי מפיץ את הפייק ניוז...

מי מרוצה? ניצולי השואה? מחוסרי הדיור? זוגות צעירים? סטודנטים הכורעים תחת העול הכלכלי או ההורים שלהם? אולי הטירונים במחנה 80 שלדברי מפקדת המחנה 70% מהם נמצאים במצוקה קשה, כלכלית ו-או נפשית? האם הלוחמים שסיימו שירות קרבי בשכר אפסי מרוצים מכך שאזרחים ממגזרים שונים בחברה הישראלית, אלה שמסרבים לשרת את המדינה, הספיקו בזמן זה להשלים תואר ולתפוס את מקומות העבודה המובחרים? או אולי נכי צה"ל שחלקם חזרו מרוסקים נפשית ו-או פיזית ולכאורה זכויותיהם המעטות נרמסות יום יום ע"י חסרי לב ומצפון? מי יכול להיות מרוצה? כנראה שרק המשפחות שמדורגות כעשירון עליון, מנהלות את המדינה, נהנות מהשמנת הדובדבן והקצפת, ולא משאירות כלום לשאר...