שולי נתן - זמרת, גיטריסטית ומלחינה - קנתה ללא צל של ספק את עולמה בשעה אחת. היה זה בפסטיבל הזמר של שנת 1967, כשהדהימה את קהל שומעיה בביצוע שירה של
נעמי שמר, "ירושלים של זהב" - שיר שקיבל, בצדק, משמעות מיוחדת בעקבות מלחמת ששת הימים.
מסתבר כי השיר, בביצוע ייחודי של נתן, עשה במהרה את שלו, כשלא רק הפך ללהיט מתוזמר, אלא גם להמנון המדינה המשני והבלתי-רשמי. יתר על כן: גם חמישים שנה אחרי, עדיין נחשב, בצדק, "ירושלים של זהב" לשיר האהוב שבכל הזמנים, ואף זכה לכינוי "שיר היובל".
בינתיים זרמו מים רבים בים מעופש, ועכשיו, בפרוס יום העצמאות ה-69, החליטו, משום מה, "בחלונות הגבוהים" של המדינה ליטול משולי נתן את בכורתה, המגיעה לה מן הדין בלעדית, ולחלוק אותה עם הזמרת ריטה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
"הקצבה"
אלא שהעניין אינו רק בכך שאין שום מקום לחלוק את השיר, שכל כך מזוהה עם שולי נתן. למעלה מזה: הדברים אמורים בחוצפה הגדולה שלשולי ניתנה, בסך-הכל, "הקצבה" של בית אחד בלבד בשיר, כשאת כל יתר בתיו אמורה להשמיע ריטה..כך או אחרת,, בצדק, שולי סירבה "ל"מחווה" שכזו, לאחר שבאורח טבעי היא נפגעה, כמובן, מהדרישה האלימה והבלתי-מוצדקת שהוצבה לה מלמעלה.
ושלא יהיו אף לרגע אי-הבנות: מקומה של ריטה, כזמרת מובחרת, שמור כמובן במקומו הראוי; אלא שעם זאת אין שום סיבה ליטול את "זכות היוצרים" משולי נתן, גם כאשר אין לה הרייטינג שריטה צברה במרוצת השנים בשיריה.
זה בדיוק המקום להודות שכשם של"גנדי" לא היה במלחמת השחרור של ישראל מונופול על הקרבות שהתנהלו בשער הגיא - זכות השמורה מן הדין לפלמ"ח - כך אין גם לריטה שום זכות מוצדקת לגזול משולי נתן את "ירושלים של זהב" שלה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
