אחרי שאהוד אולמרט נשלח לכלא בפרשת הולילנד, סיפקה שולה זקן ראיות שאין למעלה מהן להוכחת מהלכיו לשיבוש משפטם בירושלים ומשפט הולילנד. היו אלו הקלטות של שיחות ביניהם, בהן נשמע אולמרט לוחץ על זקן שלא להעיד במשפט הראשון ושלא לעשות את הסדר הטיעון במשפט השני. הוא גם הציע לה הטבות כספיות, מה שהופך את מעשיו לעבירת שיבוש בדרגה החמורה ביותר, שלצידה תשע שנות מאסר. וכאמור, אנחנו מדברים על שני מקרים נפרדים, שאחד מהם נעשה לאחר שהוא כבר הורשע בירושלים, ועל עבריין סדרתי. והכי חשוב: השיבוש הצליח, והוביל לזיכויו של אולמרט בפרשת ראשונטורס ולזיכויו מהאישומים המרכזיים בפרשת הולילנד.

מה צריך יותר מזה כדי לשלוח אותו לשנים ארוכות בכלא? – פרקליט מדינה שממלא את תפקידו. אבל ניצן מעל בתפקידו. הוא אישר הסדר לפיו אולמרט יישלח לשישה חודשי מאסר, שיהיה כולם בחופף לעונשו בפרשת הולילנד, כלומר – אף יום אחד של מאסר, על עבירות שעונשיהן המצטברים מגיעים לפחות ל-18 שנות מאסר.

כעת נראה את הנימוקים להסדר הזה: העבירות הללו היו נבלעות בתיקים הגדולים יותר, ההליכים נגד אולמרט נמשכו שבע שנים, המפגשים התבצעו ביוזמתה של זקן, אולמרט הודה, מדובר בפנייה של נאשם לנאשם ולא בפנייה של נאשם לעד, זה מסיים את ההליכים נגדו.

כל הנימוקים הללו מופרכים. הדחת עד אינה עבירה שולית (באותה עת העונש עליה היה חמור יותר מאשר על שוחד!), ובכל מקרה היא לא הייתה נבלעת בתיקים האחרים משום שהיא נודעה רק לאחר שהוגשו כתבי האישום בהם. ההליכים נגד אולמרט נמשכו שבע שנים בין היתר בגלל שהצליח להדיח את זקן. אין חשיבות לשאלה מי יזם את המפגשים; הדחה היא הדחה. אולמרט לא עשה טובה לאיש בכך שהודה, כי ההוכחות נגדו היו מוחצות (וגם התביעה לא טענה לקשיים ראייתיים). החוק אינו מבדיל בין הדחה של נאשם לבין הדחה של עד. דווקא ריבוי ההליכים חייב להחמיר בענישה.

נשיא בית משפט השלום בירושלים, אביטל חן, סירב לאשר את ההסדר. הוא קבע, שהעונש המתאים הוא שלושה-תשעה חודשי מאסר בפועל, שהעונש ההולם לאולמרט הוא שישה חודשי מאסר ושאין מקום לענישה שמשמעותה תהיה שהוא לא ירצה אפילו יום אחד של מאסר. רק משום שמדובר היה בהסדר סגור, קבע חן שאולמרט ירצה חודש נוסף בפועל ולא שלושה חודשים כפי שלדעתו ראוי היה לגזור.

בשבוע הבא תודיע נשיאת בתי משפט השלום במחוז המרכז, עינת רון, האם היא מכבדת את ההסדר עם יצחק כהן, לשעבר נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, שהודה בהטרדה מינית של עובדת באותו בית משפט. המדינה ביקשה להימנע מהרשעתו של כהן ולהטיל עליו 250 שעות שירות לתועלת הציבור.

אחד הנימוקים המרכזיים של המדינה להסדר היה זהו מקרה יחיד. אבל למה זה היה מקרה יחיד? כי הפרקליטות החליטה למחוק את המקרה השני בו המשטרה המליצה להעמיד לדין את כהן, והתעלמה מהעדויות – שנחשפו ב-News ושהיו לאחר מכן בידיה – על עבירות מין שביצע לאורך שנים בבנות משפחתו, כולל קטינות. ייתכן שעל המקרים האחרונים חלה התיישנות, אבל המדינה ידעה היטב להשתמש במקרים ישנים כעדויות שיטה נגד משה קצב. כלומר: הפרקליטות – באישורו של ניצן, כפי שנמסר לבית המשפט – החליטה להביא בפני בית המשפט מקרה אחד בלבד, ולא את החמור שבהם, ואז אמרה שההסדר מוצדק משום שזה היה המקרה היחיד.

נימוקים נוספים של הפרקליטות היו שמדובר במעשה ברף הנמוך ביותר של הטרדה מינית, עברו שבע שנים מביצוע העבירה וכהן שילם מחיר אישי כבד מאוד על חשיפת מעשיו. ועוד נימוק, שעלה בעקיפין מפי התביעה ובמישרין מפי ההגנה: הרשעה תמנע מכהן לעסוק בהתנדבות בתחום החינוך.

גם כאן, כמו בפרשת אולמרט, הנימוקים מופרכים. איננו יודעים מה באמת קרה בלשכתו של כהן, משום שבית המשפט והציבור קיבלו רק את העובדות שבהן הודה; וכאמור, ההתעלמות ממקרים אחרים מאפשרת להציג את כהן כמי שפעם אחת ויחידה נהג בצורה פסולה שאינה ממש חמורה. חלוף הזמן אינו מהווה שיקול מהותי כאשר הוא אינו נובע מהתמשכות בלתי סבירה של החקירה והמשפט. המחיר האישי הכבד היה תוצאה ממעמדו של כהן, והפסיקה העקבית היא שיש דווקא להחמיר ככל שהאדם בכיר יותר. ולבסוף: האם זהו האדם שהפרקליטות רוצה שיעסוק בפעילות חינוכית? הימנעות מהרשעה היא צעד יוצא דופן שצריך נימוקים כבדי משקל במיוחד כדי לנקוט בו, והעובדה שכהן יאבד את רשיונו כעורך דין אם יורשע – עוד נימוק שהעלתה הפרקליטות – לא הוכחה.

כאמור, הכדור מצוי בידיה של רון. סביר להניח שהיא תאמץ את ההסדר, ואנחנו נישאר שוב עם תמיהות על התנהלותו של ניצן בפרשה מרכזית מול אדם בעל מעמד ציבורי.

הרב הראשי לשעבר הודה במסגרת ההסדר עימו בקבלת שוחד בסך 5 מיליון שקל, בהלבנת הון ובעבירות מס. הפרקליטות סגרה איתו על 3.5 שנות מאסר. השאלה מדוע, קיבלה מענה אחד בבית המשפט המחוזי ומענה שני בבית המשפט העליון.

במחוזי שמה הפרקליטות את הדגש על הודאתו של מצגר, החיסכון בזמן שיפוטי, היקף הענישה הכלכלית, על כך שלא פעל תמורת השוחד בליבת תפקידו ועל מהירות הענישה. בעליון דיברה הפרקליטות על קשיים ראייתיים. נניח בצד את העובדה שהפרקליטות שינתה בעליון הן את נימוקיה והן את מתחם הענישה, אחרי שראתה שבמחוזי זה לא הלך – התנהלות תמוהה החורגת מסדרי הדין המקובלים ומההגינות בה היא מחויבת, והמעוררת ספקות בדבר כנותם של הטיעונים בעליון – ונעסוק בטענות לגופן.

ההודאה, החיסכון בזמן ומהירות הענישה הם משמעותיים, אך השאלה היא עד כמה. הענישה הכלכלית אכן חסרת תקדים – אך כל מה שהיא עושה, בסופו של דבר, זה לקחת ממצגר את הסכומים שבקבלתם הודה (ואין זה משנה אם חלק מהכסף העביר לחיים אייזנשטאט). יתרה מזאת: הסעיף בהסדר המאפשר למצגר לפדות ב-2 מיליון שקל את הדירה שאמורה להיות מחולטת ממנו, מרמז שנותרו בידיו כספים לא מעטים. כאשר אוליגרכים שילמו מאות אלפי דולרים למצגר תמורת השתתפותו באירועים שערכו, הם עשו זאת משום שהיה הרב הראשי לישראל – ומן הסתם ידעו איזו תועלת ההשתתפות הזאת תביא להם – ולכן כן מדובר על ליבת תפקידו. ואילו הטענה לקשיים ראייתיים – שצצה כאמור רק בעליון, מבלי שהמדינה מפרטת במה מדובר – היא סיבה להפחתת היקף האישומים, ולא לענישה מקלה עד גיחוך בעבירות שנותרו.

ואכן, השופט משה יועד הכהן קבע שמדובר בהסדר בלתי סביר וגזר על מצגר 4.5 שנות מאסר. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של מצגר, שנתמך בידי המדינה, והחזיר את ההסדר על-כנו. אך השופט עוזי פוגלמן לא התייחס ולו במילה אחת לענישה הנוהגת בעבירות שוחד, ולכן פסק דינו של העליון הוא חסר ואינו משכנע. מכל מקום, התמיהות שלנו על ההסדר נותרו בעינן.

הח"כ לשעבר מטעם סיעת בל"ד ניצל את חסינותו והבריח 12 טלפונים סלולריים ו-15 כרטיסי סים לאסירים ביטחוניים. הוא נתפס בעקבות מידע מודיעיני, שתיעד את ההברחה (מה שמעלה את השאלה, שלא קיבלה מענה, האם היה זה המקרה הראשון מסוגו). גטאס הכחיש תחילה, אחר כך טען שלא ידע מה יש בחבילה, ולבסוף אמר שמדובר בהתנכלות פוליטית. המדינה הסכימה למחוק מכתב האישום את הסעיף שייחס לו פגיעה בביטחון המדינה וביקשה לגזור עליו שנתיים מאסר.

הנימוק הפעם היה מטופש במיוחד: "קושי ראייתי שמקורו בהוכחת מודעותו של הנאשם לכך שהחדרת הפלאפונים לכלא, לאסירים הביטחוניים, הייתה במטרה להביא לפגיעה בביטחון המדינה". כלומר: גטאס – שביקר פעמים רבות אסירים ביטחוניים וידע היטב מה מותר ומה אסור להכניס – לא חשב שהפלאפונים הללו עלולים לשמש לביצוע שיחות שהאסירים לא רוצים שסוהריהם ישמעו. הוא מן הסתם חשב, לפי הנימוק של הפרקליטות, שהם רוצים לנהל שיחות אינטימיות עם נשותיהם או לסייע לילדיהם בהכנת שיעורי הבית.

סגן נשיאת בית משפט השלום בבאר שבע, איתי ברלסר-גונן, השתכנע בקושי רב לאשר את ההסדר. לדעתו, העונש ההולם לגטאס היה שלוש שנות מאסר, הוא עצמו היה גוזר עליו שנתיים וחצי, ולכן "הסטייה מנקודת האיזון משמעותית". אבל, כאמור, הוא אישר אותו לבסוף – ושוב נשארו תוהים, האם הפרקליטות חושבת שכולנו מטומטמים.

עם שי ניצן אנחנו תקועים לעוד שנתיים וחצי, כי אותו ואת יתר בכירי הפרקליטות לא ניתן למעשה להדיח. האיש נושא את עיניו לבית המשפט העליון, ויהיה זה יום שחור לשלטון החוק אם הוא יגיע לשם. אבל דיה לצרה בשעתה. בינתיים, צריך לעשות כמה דברים במישור הרוחבי.

1. יש לקבוע שהסדרי טיעון לא יהיו סגורים (עונש מוסכם) אלא פתוחים (כל צד טוען בצורה חופשית) או הסדרי טווח (הצדדים אומרים מהו טווח הענישה המוסכם). בצורה זאת, לא יהיו בתי המשפט חותמת גומי והם יוכלו להביא בחשבון אינטרסים שהצדדים מעדיפים להצניע. כיום, הפרקליטות היא גם התובעת וגם השופטת; זהו מצב בלתי סביר ובלתי תקין בעליל. אם יהיו רק הסדרי טווח, כאשר הטווח מוגבל מראש (למשל: 30% בין הרצפה לתקרה), נאשמים יחתמו עליהם בדיוק מהסיבה שהם חותמים כיום על הסדרים סגורים. זה מה שיהיה וזה מה שהם יקחו.

2. השופטים צריכים לדרוש מהפרקליטים להסביר מהם הקשיים הראייתיים, שכמעט תמיד מהווים נימוק להסדר. אין להסתפק באמירה סתמית, אלא יש לבקש להציג אותם לפחות בקווים כלליים. לא בכל תיק, כמובן, אלא בתיקים בעלי משקל ציבורי – אם בשל חומרת העבירה ואם בשל זהותו של הנאשם. אם התביעה חוששת מהצגת הקשיים בפרהסיה, ניתן לאפשר לה לעשות זאת במסמך לעיני השופט בלבד. העיקר: לא לקבל כתורה מסיני כל מה שהתובעים אומרים.

3. בית המשפט העליון צריך להפסיק לתת גיבוי אוטומטי לרשויות התביעה. נכון, ההתערבות בשיקול דעתה צריכה להיעשות במשורה – אך צריכה להיעשות. דווקא כאשר האינטרסים של התביעה ושל הנאשם עולים בקנה אחד, יש מקום לביקורת שיפוטית מוגברת, אשר תבחן היטב את האינטרס הציבורי. וכאשר יש לנו עסק עם פרקליט מדינה שקרן, הביקורת הזאת חיונית עוד יותר.