ברק הוא דמות מעניינת אבל לא פחות מכך מוזרה; מין שילוב בין יכולות וכשרון לבין טעויות וכישלון. הצירוף הזה מלווה אותו לאורך דרכו הציבורית בצה"ל ובעיקר מחוצה לו. מאז פרש מתפקיד שר הביטחון בממשלת נתניהו, מתגבר אצלו בהתמדה מרכיב הטעויות והכישלונות, ולאחרונה גם הפך אובססיבי.
ברק לא היה מעולם אסטרטג מרשים, אבל על-פי המסופר, בסיירת היה, ככל הנראה, טקטיקן טוב ותחמן עוד יותר טוב. ככל שהעפיל לצמרת הלכו מגבלות יכולותיו האסטרטגיות והתבלטו. כך היה "בבריחה מלבנון", כאשר הניח כמתנה בידי חיזבאללה, ללא תמורה, את השליטה על דרום לבנון ובהמשך על לבנון כולה. מאז התבסס חיזבאללה בדרום, הפך לכוח צבאי לוחם רציני על גבול הצפון שלנו ולאיום אסטרטגי. בהדרגה ובהתמדה התקשר לסוריה ואירן והוא עתה אבן-יסוד של אירן בתוכניתה האסטרטגית, ליצור רצף קרקעי בינה לבין הים התיכון, לכתר בכך את ישראל וליצור איום יבשתי חמור על כל גבול הצפון שלנו. אבל לא רק באלה הצטיין ברק. "ארבע אימהות" רעשניות
1, הן שחוללו אצלו את אובדן העשתונות והניעו את מהלכו המפוקפק. בדרך עוד הספיק להפקיר את צד"ל ולהציב סימן שאלה חמור על אמינותה של ישראל כבת ברית למיעוטים באזור. לאור ההתפתחויות מאז "פרץ האביב הערבי", קל יותר להבין עד כמה דימוי זה אינו משרת את האינטרסים של ישראל. מלחמת לבנון ה-2 המחישה מצויין את אופיו וטיבו של האיום שנוצר על גבול הצפון שהלך והתעצם מאז למרות השקט היחסי השורר בגבול.
שקט זה נשלט על-ידי אירן והוא חלק מהאיום, מפני שטמונה בו הפתעה אסטרטגית2.
ברק צדק בטענה שישיבה סטאטית ברצועת הביטחון בדרום לבנון, לא הייתה בחירה מוצלחת של אסטרטגיה למניעת טרור במשך 18 שנים. אולם מכאן ועד לבריחה מבוהלת מהשטח - המרחק עצום. למעשה, מי שעיצב את רצועת הביטחון וקיים אותה במשך שנים ארוכות, ככל הנראה באמת ללא צורך, היה רבין כשר ביטחון וא"כ גם כראש
ממשלה. בין 1995 ל-2000 שימרו זאת פרס ונתניהו כנראה מתוך אינרציה. הקיפאון המחשבתי שאיפיין את העידן שקדם למלחמת יום הכיפורים, לרבות מלחמת ההתשה, מאפיין גם את סיפור רצועת הביטחון בלבנון. מאז מלחמת לבנון הראשונה, בה אפשרה ישראל למעשה את הקמת חיזבאללה, לא התמודדה המדינה כהלכה עם האיום שארגון זה כונן מולה בחסות ובסיוע אירן. ברק הוא חלק מהקיפאון המחשבתי-מערכתי הזה.
מלחמת לבנון הראשונה (1982) נועדה בעיקר לפגוע באש"ף ולהפסיק את האיום המתמיד והשוטף שלו על יישובי הצפון. כזכור, הערכות אש"ף בלבנון, לרבות בביירות, הייתה תולדה של גירושו מצפון ירדן, ב"ספטמבר השחור" (1970), על-ידי חוסיין, בסיוע ישראל. במלחמת לבנון, עם תכנון מפורט מראש או בלעדיו, הגיעה ישראל למסקנה שהפתרון מול אש"ף איננו מכה צבאית מוגבלת ("עקרון 40 הק"מ", המטופש) אלא
סילוק האיום מהשטח. עיקר המלחמה הסתיים כאשר אש"ף יחד עם ערפאת "הוגלו" לתוניסיה (1985).
למרבה האירוניה, ברק ופטרונו הגדול רבין, היו בין אלה שהחזירוהו לאיו"ש, ללא תמורה, במסגרת יוזמת אוסלו ההזויה. ברק, אף שזיהה את החסרונות העצומים של הסכמי אוסלו, המשיך את הדרך ההרפתקנית, ואף הרחיב אותה לוועידת קמפ-דויד השנייה (2000) בחסות קלינטון.
התמוטטות יוזמה זו, הביאה תוך חודשים ספורים לפרוץ האינתיפאדה השנייה, בהפתעה אסטרטגית, ובחוסר היערכות לאומית. התוצאה: כ-1,200 ישראלים, אזרחים, הרוגים וכ-6,000 פצועים - מכת הטרור המצרפית הגדולה ביותר שספגה ישראל מעולם. ברק לא פתר את הבעיה, אלא עזב את משרד ראש הממשלה ומשהב"ט ויצא למרחב הציבורי החופשי ממנו החל לחלק עצות לראשי-ממשלה ושרי ביטחון אחרים.
לימים, עם פרישתו ממפלגתו (העבודה), שגם עימה לא מצא שפה משותפת, והצטרפותו לממשלת נתניהו כשר ביטחון, חזר ולא הוכיח את יכולתו האסטרטגית בניהול רמת-העל של הביטחון הלאומי של מדינת-ישראל: לא במבצע "
עופרת יצוקה" בעזה (2008), שהתנהל בהנהגתו כשר ביטחון, ולא בקידום מדיניות לאומית ברורה נגד איום תוכנית הגרעין האירנית.
מאז פרש מממשלת נתניהו (2013), לאחר ששנה קודם לכן הודיע שהוא פורש מהחיים הפוליטיים והולך לעשות לביתו, התאזר בסבלנות כשנתיים וחזר לדבר...; הוא ממשיך בכך באובססיביות גם עתה. בזכות התקשורת ועוינותה הכרונית לנתניהו, יש לו במה לא רעה להשתלחויותיו, אלא שדיבורים אינם תחליף למעשים, כפי שגורס ברק עצמו. העבודות משנות כהונתו המאוחרות כשר ביטחון הן שכאשר נקרא לעשות מעשים ונקרו על דרכו הזדמנויות - לא הוכיח יכולות שראוי להתרשם מהן יתר-על-המידה.
ברק, בעבר ראש ממשלה, שר ביטחון ושר גם בתפקידים נוספים, מכיר היטב את המציאות הישראלית. התעלמות מהיכרות זו רק בכדי לנגח ראש ממשלה מכהן לצרכי רלוונטיות פוליטית, דימוי מדומיין ואולי גם נקמנות-אישית, אינה מעידה טובות על ברק עצמו. כיום, כאשר האיש כבר "סניור" אמיתי, מותר היה לצפות ממנו ליותר אחריות לאומית. אחריות לאומית איננה דברנות חסרת-סייגים. אם ברק מעדיף לשבת על הגדר ולדבר, סופו שיהפוך לטרחן נשכח. אולם, אם יש בכוונתו לשוב ולתרום, והוא אינו מפזר את הצהרות הסרק התכופות בשליחותו הפוליטית של הבוס הבא שלו, מוטב יצטרף למסגרת בה הוא מעריך שיוכל לתרום כמיטב יכולותיו, ויפעל במסגרתה באופן אחראי.
ברק איננו מומחה אוניברסלי לכל. עברו ורקעו מקנים לו יתרונות ברורים בתחום הביטחון, הפוליטיקה ומדיניות החוץ. באלה עשויה להיות לו תרומה ממשית, אם יחליט לתרום ולא להפריע ולשבש. בתחומי כלכלה, חברה ואידיאולוגיה, הוא אולי אזרח מודאג, אבל בכך אינו יוצא דופן בהשוואה לאזרחים רבים אחרים. קיימות בישראל מחלוקות בשאלות יסודיות רבות ושונות. מחלוקות אלה לא תוכרענה על-ידי הדברנות של ברק, אלא באמצעות תהליכים פוליטיים, דמוקרטיים מקובלים - החלטות של רוב העם
3 בקלפי או במשאל-עם. ברק יודע זאת וכדאי שיתחיל לתפקד בהתאם.
ברק מאמין במה שהוא מאמין. בישראל של היום לא ייתכן שוב תרגיל מניפולטיבי נוסח גולדפרב, שבו תתקבלנה החלטות עקרוניות בשאלות-יסוד על חודו המקרי של קול אחד בכנסת.
אם חפץ ברק להשפיע, מוטב יתחיל להסתובב ברחובותינו ולהסביר את עמדותיו ואת הסיבות המניעות אותו להיות מודאג. אם ישכנע - יצליח; אם לא ישכנע, רק יוסיף שמן למדורה שלהבותיה גבוהות מספיק גם ללא סיועו המיידי.
ברק: (ציטוטים)
4 ותגובות
1.
"היא (האג'נדה של רה"מ) פורטת על מיתרים של חרדות קיומיות..." - ברק כבר הוכיח לא פעם שהוא חזק בדיבורים יותר מאשר במעשים, כפי שהודגם לעיל.
2.
"אני מוטרד מעתיד המדינה..." - כרגע הוא עוסק בעיקר בדיבורים ובביקורת עקרה על ראש הממשלה ומשום מה לא על האופוזיציה, ששק של שרצים, מחדלים ושגיאות תלוי עליה ושלחלקם אחראי ברק עצמו. מדוע להאמין לטענות של מי שממילא אינו עוסק כיום בענייני המדינה אלא בענייני עצמו ובביקורת על אחרים. אין חרדות קיומיות, אבל יש איומים. ואם אין כאלה, מדוע ביטחון הוא בראש סולם העדיפויות?
2, א.
"חיוני לשנות את סדר היום הלאומי" - אינני בטוח שאני מסכים עם ברק מפני שמה שהוא מציע אינו מקובל ומה שאנו עושים יכול תמיד להשתפר, אם תהיה התייחסות עניינית.
3.
"סדר היום ... מה אתה קודם - ישראלי או יהודי..." "אני עונה: אני ישראלי ויהודי באותה מידה יחד" - השאלה" מה אתה? היא דווקא אחת השאלות הקריטיות ביותר למדינת ישראל כמדינה יהודית. אם טענתו של ברק היא שישראל כמדינה יהודית אינה שונה במאומה מכל מדינה אחרת המכריזה על היותה דמוקרטית, לשם מה דרושה ההכרזה שהיא יהודית? ואם בוויכוח בין יהודית לדמוקרטית, למשל בשאלת חוק השבות אבל גם בנושאים רבים אחרים, דמוקרטית גוברת על יהודית, מדינת-ישראל מפסיקה להיות יהודית. סיסמאות סרק אינן פתרון, הן ניסיון לטשטש את יסודות הדיון על מהותו של עם יהודי ומדינה יהודית בימינו, ומותרם מכל דמוקרטיה אחרת (לפחות על-פי הצהרתה) ומכל תרבות לאומית אחרת. יהודי וישראלי באותה מידה, זו אמירת סרק, ובריחה מעצם הדיון.
4.
עקרונותיו (של סדר היום החדש): - ...ביטחון לפני הכל - במעשים ולא בדיבורים - שלמות העם קודמת לשלימות הארץ - חברת מופת ברוח מגילת העצמאות - מאחר שרובנו סבורים שישראל נצבת לפני איומים לא פשוטים, ומתנהלים בהתאם, אין צורך לשנות דבר. טכנית, ניתן לעשות דברים טוב יותר, אבל כאן לברק אין מה "למכור", כפי שהוסבר קודם. מעשים הם חלק מההחלטות על דרכי הביצוע והיישום. הואיל וברק אינו נושא באחריות, ונמנע מלפנות לעם ולבקש מחדש את אמונו, מחשש שיידחה, אין ערך לדבריו על הביצוע. שלימות העם קשורה בשלימות הארץ. אין זכות לחלק אחד של העם שחושב א' להעדיף את דעתו באופן גורף ומוחלט על דעתו של החלק האחר. בתחום הפוליטי יש רק דרך אחת לקבל החלטות, וכשנגיע לשם, העם יחליט ואני מקווה שברק והחושבים כמותו יצייתו להחלטה. שלימות העם אינה מותנית בקבלת עמדת מיעוט כזו או אחרת כמקודשת. מי שאינו מבין זאת, אינו יודע היכן הוא חי. אינני יודע מהי חברת המופת שעליה מדבר ברק. לדעתי, בהתייחס לכל מה שקורה סביבנו ובמקומות רבים נוספים בעולם, אנחנו כבר כיום חברת מופת. יש מקום לתיקונים ושיפורים נוספים, אבל לא מובן מאליו שהמלצות ברק הם האורים ותומים שלנו.
5.
"מחמיצים הזדמנות ומקדמים חזון של מדינה אחת שיהיה בה בסוף רוב ערבי..." - אינני מכיר שום הזדמנות שאנו מחמיצים באמת. את השיפוט של ברק בנושא זה כבר בחננו ונכווינו קשות. גם הטיעון על קידום חזון של מדינה אחת הוא טיעון הזוי ומצוץ מן האצבע. העם היהודי חי עדיין בפיזור וגם העם הפלשתיני יכול להמשיך ולחיות כך עוד שנים רבות, עד שיימצא לו פתרון מוצלח אחר. גם אילו קמה בארץ ישראל המערבית מדינה הפלשתינית, רוב העם הפלשתיני יישאר לחיות מחוצה לה, בין אם מסיבות ביטחוניות ובין אם מסיבות אחרות. לא מוטלת עלינו שום חובה להיענות לכלל הגחמות הערביות ולסכן את עצם קיומנו. פתרון אמיתי ייתכן רק בחלוקה מאוזנת של ארץ ישראל המנדטורית, כפי שאמור היה להתקיים לפי הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים מ-1922. במילים אחרות: בפדרציה פלשתינית-ירדנית. במזרח התיכון יהיה תמיד רוב ערבי, ותוואי גבול כזה או אחר אינו עתיד לשנות זאת. את תוואי הגבול שלנו, עלינו להעביר במקום המתאים לנו מבחינה ביטחונית ולאומית, ולא מפני שימצא חן בעיני גורם פוליטי או אידיאולוגי כזה או אחר. לא צריך להלך אימים על העם היושב בציון לא בשמה של דמוגרפיה הזויה, פוליטיקה אוטופיסטית או סיבה אחרת שכל כולה מראית-עין. אם יחזור ברק לציונות הישנה לא לפוסט-ציונות החדשה, תיפתרנה עבורו רוב הבעיות המטרידות אותו כביכול כיום.
