"בארץ ישראל קם העם היהודי", פותחת מגילת העצמאות, ובשיאה היא מכריזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". זהו הבסיס שאין בלתו לקיומה של ישראל: היא מדינה יהודית. אם היא איננה מדינה יהודית, אין צורך בה. אם היא איננה מדינה יהודית, אפשר לשלוח את תושביה לארבע כנפות תבל – כפי שרוצים פלשתינים לא מעטים.

לא מדובר בהכרזה חגיגית או פורמלית בלבד, אלא במעשים על כל צעד ושעל. ישראל מעניקה אפשרות כמעט אוטומטית לכל יהודי להיות אזרח בה. הסמל שלה הוא מנורת בית המקדש. הדגל שלה הוא טלית ומגן דוד. ההמנון שלה הוא "נפש יהודי הומיה". העברית היא השפה הרשמית הראשונה. ביום הכיפורים המדינה כולה נעצרת. יש בה יום זיכרון ממלכתי לקורבנות השואה. התנ"ך הוא מקצוע חובה בבתי הספר. הבירה היא ירושלים, שמעולם לא הייתה בירתו של עם אחר. ועוד כהנה וכהנה, בכל היבט של כל יום מחיינו.

זו נקודת המוצא. לא צריך לגלגל עיניים בצדקנות, לא צריך להעמיד פנים, לא צריך לחפש תירוצים. ישראל היא מדינתו של העם היהודי, היא הוקמה על ידו ולמענו, היא קיימת בשבילו. כל מי שחושב אחרת – רוצה להשמיד את המדינה הזאת, חד וחלק. אין כאן אמצע, אין כאן מקום לפשרות. אם ישראל לא תהיה יהודית – היא לא תהיה.

הטענה העיקרית של מי שסבורים שיהדותה של המדינה מפריעה להיותה דמוקרטיה, היא שהיהדות מהווה כפייה. נעסוק בכך בהרחבה בנוגע למעמד האישי, אך תחילה נפריך את הטענה העקרונית.

מי שאינו רוצה כפייה כלשהי – רוצה אנרכיה. החוק כופה עלינו לשלם מיסים, מורה לנו לעצור באדום, אוסר עלינו להכות את האחר, מכריח אותנו לשלוח את ילדינו לבית הספר, קובע מה נקבל בגיל הפנסיה, מחייב לקבל רשיונות לעיסוק במקצועות מסוימים – ועוד ועוד ועוד. דומה שאיש אינו כופר בכך שכל האיסורים והמגבלות הללו חיוניים ביותר לחיים של חברה מתוקנת, ושבלעדיהם – איש את רעהו חיים בלעו.

זאת ועוד: גם הזכויות שמעניקות מדינה דמוקרטית אינן מוחלטת. אין נעלה יותר מאשר הזכות לחיים – והמדינה שולחת חיילים לקרב וקובעת סדרי עדיפויות בסל הבריאות. אין זכות דמוקרטית בסיסית יותר מחופש ההצבעה – והמדינה אינה חייבת לשגר קלפי לכל חולה המרותק למיטתו. אין זכות דמוקרטית חיונית יותר מחופש הביטוי – ואסור לגלות סודות מדינה, לפגוע בפרטיות ולהוציא לשון הרע. הזכויות הן עניין של איזון, וגם זה ברור לכל בר-דעת. כלומר: הבעיה איננה הכפייה לכשעצמה, אלא המקרים בהם – רחמנא ליצלן – היא נובעת מן המסורת היהודית.

כבר יצא לי להשתמש בדימוי הזה, ותרשו לי לחזור עליו בקצרה. היתרון העצום של המוסר היהודי והמסורת היהודית הוא דווקא מה שמבקריהם מייחסים להם – קיבעון, אנכרוניזם, מיושנות. (ואגב: מי שקצת מתמצה בהלכה יודע שהיא מתאימה את עצמה בצורה מופלאה לשינויים בסביבתה, תוך שמירה על עקרונות היסוד שלה). ויש לזכור, שזהו אותו מוסר שהעניק לעולם ערכים נצחיים כמו "ואהבת לרעך כמוך", שחרור עבדים, כיבוד הורים וקדושת חיי האדם – כך שהיהדות מוכיחה שוב ושוב עד כמה היא תקפה לכל מקום ולכל זמן.

כאשר המוסר האנושי פועל כמו שבשבת, המדרון החלקלק מוביל הישר לתהום. הנה דוגמה בולטת. בעידן המודרני מוכנים לתת הכרה לזוגות חד-מיניים, ומי שמתבטא נגד – חוטף דברי נאצה רק משום שהעז להביע את דעתו. ליברליזם משונה מאוד, אבל זה נושא אחר. לגופו של עניין: אם זה המצב, מי לידנו יתקע שבעוד שלושה, חמישה או עשרה דורות לא יחשבו בני האדם, שגם גילוי עריות בהסכמה הוא תקין? ואולי גם פדופיליה בהסכמה תהפוך למוסכמה? זה שהמוסר הנוכחי שלנו שולל מכל וכל מעשים כאלו, לא מבטיח דבר; לפני דורות בודדים, המוסר שלל גם יחסים חד-מיניים.

ליהדות יש עמדה חד-משמעית ועקבית: מדובר ביחסים שלא ניתן להשלים איתם. זה הטבע האנושי שלהם? כך גם קלפטומניה, פירומניה ופדופיליה. זה שלמישהו יש נטייה למשהו, לא אומר שצריך להשלים איתה. תאמרו: אבל בניגוד לדוגמאות שהבאת, חד-מיניות לא פוגעת באיש. לא נכון. היא פוגעת קשות בלאום, בכך שהיא מערערת את יסודותיו בדמותה של המשפחה הטבעית – הערובה להמשך קיומו.

בדומה לכך, התפיסה היהודית של השבת מבטיחה שוויון. כולם לא יעבדו בשבת, ולא ניתן יהיה להכריח עובדים מוחלשים לוותר על יום המנוחה והמשפחה שלהם כדי שאחרים יוכלו לצאת לקניות ולבילויים. או דיני הכשרות: מעבר לערך המוסרי שלהם, הם מביאים לכך שכולם יכולים להתארח אצל כולם. במילים אחרות: היהדות מגשימה הלכה למעשה את הערכים שבשמם יוצאים נגדם מבקריה. היא זו שמעניקה יציבות, שוויון ואחדות – בעוד מי שסוטה מהם, הוא זה שיוצר פלגנות, אפליה וערעור יסודות החברה.

כאמור, טענה מרכזית היא נגד החובה להתחתן ולהתגרש לפי דיני ישראל. נניח בצד את העובדה, שהמדינה מעלימה עין מכך שרבים-רבים מפרים את החוק הזה, ונעסוק בליבת הנושא.

נכון, זוהי כפייה. אבל, ראשית, כבר הראנו שכל מדינה מתערבת בצורה מהותית בחיי אזרחיה, כולל בעניינים האינטימיים ביותר. היא קובעת איסורים בתחום חיי המין, היא מעניקה תמריצים להולדת ילדים, היא מחייבת לשלוח לבית הספר ולקבל חיסונים, היא מסדירה חלוקת רכוש בין בני זוג ובין יורשים. כלומר: אין סיבה עקרונית לכך שהמדינה לא תתערב בהסדרת המעמד האישי.

שנית, כמו בתחומים אחרים שהזכרנו – גם כאן היהדות מבטיחה שוויון ויציבות. מדובר על שוויון בין המינים וגם בין כל חלקי העם. כן, שוויון. ההלכה בתחום המעמד האישי נועדה בראש ובראשונה להגן על האישה; מי שטוען שהאישה מופלית לרעה – אינו יודע מה הוא שח. נכון, מתן גט תלוי בבעל – אבל גם לא ניתן לגרש אישה בניגוד לרצונה. נכון, יש בעלים מנוולים שלא מוכנים לתת גט – אבל הם בודדים והמערכת מטפלת בהם ביד קשה; ומנוולים יש בכל היבט של החיים. חוץ מזה, אנשים כאלו יכולים לסרב גם להשתחרר מנישואין שנעשו בדרכים אחרות, ולהציב דרישות סחטניות גם כאשר לצורך כך אין הם נדרשים לתת גט.

ברמה הלאומית, נישואין דתיים אחידים מבטיחים שבדורות הבאים כולם יוכלו להתחתן עם כולם. מי שבוחר כיום בנישואין מסוג אחר, מסתכן בכך שילדיו או נכדיו יתקשו להתחתן עם בחירי ליבם אם יבחרו בנישואין דתיים, משום שאולי לא יוכלו להוכיח מי היו הוריהם. למערכת הנישואין הדתית, כמו לכל מערכת, יש כללים משלה והיא רוצה לוודא שאין טעויות וכשלים. לכן, היא לא יכולה להסתמך על רישומים של בתי משפט בחו"ל או לקבל אישורים של "רבנים" שאינם מכירים בסמכותה. בדיוק כמו שמכון התקנים בודק בעצמו את המוצרים, הרבנות חייבת לבדוק בעצמה את הזוגות שהיא מחתנת. לכן, מי שעוקף אותה כיום – בשמו של חופש הבחירה – עלול למנוע מצאצאיו את אותו חופש עצמו.

זאת ועוד: בנושא הזה צריך לחזור לנקודת המוצא – ישראל היא מדינה יהודית. לעם היהודי, שתמיד היה קטן מאוד ושעדיין לא התאושש מן השואה, אין את הלוקסוס של אובדן חלקים ממנו לטובת עמים אחרים. תראו מהו שיעור נישואי התערובת בארה"ב, ועד כמה הם שוליים בישראל. מערכת נישואין דתית מבטיחה, עד כמה שניתן, שהם יהיו בתוך מסגרת העם היהודי. ונזכיר, שאפשר להתגייר ולהצטרף אליו, כך שדת אחרת אינה מהווה מכשול.

כאשר הוקם בית המשפט העליון, ביקש דוד בן-גוריון לצרף אליו את הרב פרופ' שמחה אסף, מגדולי המומחים למשפט עברי באותן שנים. בן-גוריון – שממש לא היה אדם דתי – הבין שלמשפט העברי יש מה לתרום למשפט הישראלי. למענו של אסף, שלא היה עורך דין, נקבע שניתן למנות לשופט עליון "משפטאי מובהק". זה היה המקרה היחיד בתולדות המדינה בו נעשה שימוש בסעיף זה. אהרן ברק – עוד אדם שאינו "חשוד" בדתיות-יתרה – ביקש להפעילו שוב ולצרף לבית המשפט העליון את הרב שלמה דיכובסקי, אך הדבר לא הסתייע.

למרות זאת, שופטי ישראל ממעטים מאוד להשתמש במשפט העברי כמקור לפסיקתם. משפט זר – כמה שתרצו. ולא רק מארה"ב ובריטניה; כבר ראיתי פסקי דין שהרחיקו עד לקצווי אסיה. אבל משפט עברי – כמעט אך ורק בידי שופטים דתיים ובעיקר בשולי הפסיקה, ולא כבסיס. זה נובע גם מתוך בורות וגם מתוך איזשהו חשש, שיש מי שדואגים לתדלק אותו, כאילו הסתמכות על המשפט העברי תהפוך את ישראל למדינת הלכה. וזו כמובן שטות מוחלטת; ציטוט של פסיקת בית הלורדים לא מחזיר לכאן את המנדט.

לשכת עורכי הדין יוזמת שינוי של חוק יסודות המשפט, כך שהוא יקבע במפורש שהמקור החיצוני הראשון – אחרי "דבר חקיקה, הלכה פסוקה או היקש" – יהיה המשפט העברי. הלשכה גם מדברת על הקמת מכון שיסייע לשופטים למצוא את מקורות המשפט העברי, כך שהחוק לא יהיה אות מתה. תהיה זו מתנה יפה וראויה לשנתה ה-70 של המדינה אם ההצעה הזאת תהפוך למציאות.

אחרי שאמרנו את כל זה, אי-אפשר להתעלם מכך שבישראל יש מיעוט גדול למדי שאינו יהודי, ושאנחנו שולטים במיליוני פלשתינים שלא הולכים לשום מקום. אלו ואלו חייבים להבין, שישראל הייתה, הווה ותהיה מדינה יהודית – נקודה, סימן קריאה, סוף פסוק. וזה יבוא לידי ביטוי בכל אותם היבטים סמליים ומעשיים, שאת מקצתם הזכרנו בראשית הדברים. כפי שהבהירה מגילת העצמאות וכפי שהוכיחה מדינת ישראל ב-69 שנותיה, היא מוכנה לחיות בשלום עם כל מי שמוכן לחיות איתה בשלום. בניגוד למנהיגות הפלשתינית, היא לא מתנה את השלום בסילוקם של בני העם האחר.

הערה לגבי סמליה של המדינה. יש הטוענים – כולל בתוכנו – שצריך לשנות לפחות את ההמנון, כך שגם הערבים יוכלו לשיר אותו. זוהי טענה הזויה מאין כמותה, ולא רק משום שישראל היא מדינה יהודית. "God save the Queen" הוא גם המנונם של הבריטים הדוגלים ברפובליקה, ו-"land of the free" הוא גם המנונם של האסירים האמריקנים. במדינות רבות נכלל צלב בדגל – למשל בבריטניה, בשווייץ ובסקנדינביה – וזהו גם הדגל של היהודים המתגוררים בהן. הפסוקים מהקוראן שבדגל סעודיה אינם פוסלים אותו מבחינת אזרחיה שאינם מוסלמים. הדגל הבריטי הוא חלק מדגלי אוסטרליה וניו-זילנד, כולל של מי שסוברים שיש להיפרד מבריטניה. פשוט מאוד: הרוב קובע.

השאלה אלו זכויות צריכות להינתן לפלשתינים שאינם אזרחי ישראל, היא אולי המורכבת ביותר שניצבת בפנינו. היא תקבע האם בטווח של כמה דורות, ישראל תישאר מדינה יהודית; וכאמור, אם היא לא תהיה כזאת – אין לה זכות קיום, וקרוב לוודאי שגם מבחינה מעשית היא לא תתקיים. כאן צריכה לבוא חשיבה מעמיקה, בעלת ראייה ארוכת טווח, שתבטיח גם שישראל לא תהפוך למדינת אפרטהייד. לצד זאת ברור, שבטווח הנראה לעין – ואולי לעולם – לא ניתן להקים מדינה פלשתינית. יהיה צריך למצוא את האיזון בין זכויות האדם של הפלשתינים לבין הבטחת הרוב היהודי. אפשר לחשוב על אוטונומיה נרחבת בחיי הפנים, כולל החינוך והזהות הלאומית. מן הסתם יהיו עוד רעיונות. הכי חשוב זה לא להתעלם מהבעיה, משום שהיא בנפשנו.