קאמי פיסארו היה צייר ענק, כמו ידידו הקרוב, המפורסם ממנו, קלוד מונה, ואת הכינוי "ראשון האימפרסיוניסטים" העניק לו פול סזאן שבחר בו כמורה וראה בו אב ויועץ. גם פול גוגן יבחר בו מאוחר יותר כמורו הראשון ושני הציירים גם יחד, סזאן וגוגן, היו מודעים היטב לעובדה שבלי קאמי פיסארו הם לא היו נעשים מי שנעשו, לא היו מגיעים למה שהגיעו.
קאמי פיסארו היה אחד ממקימיה של תנועת האימפרסיוניסטים, המוביל שבהם, ונחשב לאביה או לאח הגדול שלה, כיוון שהיה מבוגר בכעשור משאר החברים ושימש להם כיועץ וכתומך. הוא היה זה שחיבר את המנשר של התנועה, היה היחיד שהשתתף בכל שמונה תערוכותיה והראשון שמחק את צבעי השחור והאוכרה מלוחותיו והעדיף במקומם את הגוונים הבהירים, שאומצו על-ידי שאר האימפרסיוניסטים. יצירות מופת רבות, ביניהן "הסכר בפּוֹנְטוּאָז" (1872), שהגיעה מקליבלנד ו"כיכר בית הקברות העתיק, פּוֹנְטוּאָז" (מאותה שנה), שהגיעה מפיטסבורג, מעידות על נצחון האימפרסיוניסטים ועל בשלותו האמנותית של פיסארו, מייצגם הנלהב.
כמו-כן, הגיעו גם תמונות מתצוגת הקבע של מוזאון ישראל בירושלים
1. את אלה ואחרות, שישים תמונות, ממוזאונים שונים בעולם ומאוספים פרטיים, ניתן לראות בתערוכה "קאמי פיסארו, ראשון האימפרסיוניסטים", המוצגת עתה, עד ל-2 ביולי, 2017, במוזאון מרמוטן מונה בפריז.
פיסארו היה אדם טוב, הומני, נדיב וחברותי, שחי למען האמנות ובשירות האמנות, ולא הפסיק לצייר עד יום מותו, בגיל 73. הוא הותיר אחריו כ-1,500 תמונות, 600 ציורי גואש, 60 מניפות והרבה ציורי מים. אוסף גדול מיצירותיו נמצא במוזאון דּוֹרְסֵה אך רבות אחרות מפוזרות, כאמור, בעולם. ביתו של פיסארו באֶרַאנְיִי-סיר-אֵפְּט, שבו חי את עשרים שנותיו האחרונות, נותר עומד על תלו וניניו של האמן מקווים לפתוח בו מוזאון ולהקים קרן. התכתבויותיו הענפות של פיסארו, שהוצאו לאור בחמישה כרכים, נחשבות לספר התנ"ך של האימפרסיוניזם.
התערוכה המוקדשת לקאמי פיסארו משרטטת את דרכו החל מילדותו ונערותו באי הקאריבי סנט תומאס שבו נולד, מושבה דנית דאז, ועד הסדרות האורבניות הגדולות המתעדות את רוּאָן, דְּיֵיפּ, לֶה אָבְר ופריז. קאמי פיסארו צייר נופים ודמויות, ערים וכפרים, טבע ותעשיה. ממעצבי האימפרסיוניזם, מחלוצי הפּוּאַנְטִיִיזְם, פיסארו היה אמן שלא הפסיק להתפתח ולשנות סגנונות. כל חייו אהב לנסות בלי הרף טכניקות חדשות. פיסארו היה הומניסט, ערכי, אינטלקטואל, פוליגלוט, ולא הפסיק לפעול ולהתחדש, למען אחרים ולמען עצמו, למרות שרוב חייו התקשה לפרנס את משפחתו מרובת הילדים. ציוריו החלו להימכר היטב רק כשהיה כבר בן שישים. פיסארו היה לא רק חבר נאמן של מונה, סזאן וגוגן כי אם גם תומך של ז'ורז' סֶרָה ופול סִינְיָיאק. בגיל 56 התלהב מהטכניקה של הניאו-אימפרסיוניזם והקדיש כמה שנים לשיטה זו. כמו-כן צייר מניפות רבות בהשפעה יפנית. קאמי פיסארו נחשב בעולם כולו לאחד האמנים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות האמנות הצרפתית והעניין המתעורר בו בצרפת בימים אלה, לאחר שהוזנח מעט בארצו שלו, עושה לו צדק. "פיסארו הצנוע והענקי", כפי שהגדירו סזאן, זוכה בסופו של דבר למקום הראוי לו.
השנים הראשונות
ז'קוב אברהם קאמי פיסארו, האמן הצרפתי הגדול, בן למשפחה יהודית, נולד ב-1830 באי הקטן סנט תומאס, רחוק מאוד מהאקדמיה לאמנויות יפות בפריז והשפעותיה, וציוריו הראשונים, כשלושים במספר, מוקדשים לנופי האיים הקאריביים.
בתחילת התערוכה בולט במקוריותו ובאקזוטיות שלו ציור שהושאל על-ידי הגלריה הלאומית לאמנות של וושינגטון "שתי נשים משוחחות בחוף הים" (1856). איכות האור האופפת את שתי הנשים בסצנה השלווה מגלה את כשרונו של הצייר הצעיר שיהיה לאחד מעמודי התווך של האימפרסיוניזם ובינתיים חותם על ציוריו בשם תעודת הלידה שלו, פיזרו
2. אביו של הצייר, סוחר עשיר, שהתנגד לבחירה שבחר בנו לחיות כצייר, היה יהודי צרפתי, שנולד בבורדו, צאצא למשפחת אנוסים מפורטוגל. אמו, ראשל, שנולדה באי סנט תומאס, הייתה גם היא בת למשפחה יהודית צרפתית, מצאצאי האנוסים
3.
ב-1855 התיישב פיסארו בפריז והכיר בה את האימפרסיוניסטים לעתיד, שהיו מעוניינים כמוהו בציור נופים תחת כיפת השמים. "גדות המארן" (1864) שהגיע ממוזאון בגלזגו מעיד על קרבתו אל ז'אן-בטיסט קאמי קוֹרוֹ ואל שארל-פרנסואה דּוֹבִּינְיִי. תמונה זו, שהוצגה בסלון פריז 1864, משקפת אומנם וירטואוזיות אך עדיין לא מקוריות ושייכת לתקופה הקדם אימפרסיוניסטית בדרכו האמנותית של פיסארו.
פּוֹנְטוּאָז 1868-1866 ולוּבֶסְיֵין 1872-1869
ב-1866 גילה פיסארו את פונטואז - מפנה חשוב ביצירתו ובילה שם את עונות הקיץ מ-1866 עד 1868. ההשראה שמעניק לו המקום מעודדת את מקוריותו. אורו הרך של סוף היום והשקט בו שקועים מגדלי הירקות בעבודתם תורמים לשלווה השלטת בציור הנודע, הנקרא "גן מוֹבְּוויסוֹן, פונטואז" (1867). התמונה הגיעה לתערוכה מהגלריה הלאומית בפראג.
אמיל זולא מקדיש לפיסארו מאמר נלהב שבו הוא מגדיר אותו כאחד משלושת או מארבעת ציירי התקופה. ב-1869 פיסארו עובר לגור עם משפחתו בלוּבֶסְיֵין, בבית הנמצא בדרך ורסאי, ומפעם לפעם נהנה מביקוריו של קלוד מונה ומעבודתם המשותפת. תקופה חשובה זו בתולדות האימפרסיוניזם נפסקה ב-1870, עקב פריצת המלחמה הפרנקו-פרוסית, שאילצה את פיסארו ומונה לעזוב את בתיהם ולהימלט ללונדון. כשחזר פיסארו לביתו ביוני 1871, גילה את ההרס שעשו בו הפרוסים. מאות מציוריו נעלמו.
בציור בעל ממדי הענק, "לוּבֶסְיֵין", המתאר את הכפר שבו גר פיסארו מ-1869 עד 1872, רואים מימין את אמת המים של מארלי. לציור הייתה השפעה גדולה על פול סזאן שפיסארו היה בין הראשונים שגילו אותו והכירו בכשרונו. הודות להשפעתו של ציור זה, סזאן הבהיר את סולם צבעיו ופתח בדיאלוג צפוף עם מורו הראשון פיסארו במשך עשר השנים הבאות.
פּוֹנְטוּאָז 1883-1872
פיסארו עוזב את לובסיין ב-1872 כדי להשתקע כעשור בפונטואז שבה הוא מעריך את הנופים המגוונים, את גדות נהר האוּאָז והגבעות סביב, את החיים הכפריים והבורגניים, את התיעוש בחיתוליו. קלוד מונה, גוסטב קַיְיבּוֹט, פול סזאן, אדואר בֶּלְיָיאר, פול גוגן, כל אלה נפגשים בפונטואז, מתכננים תוכניות, עובדים יחדיו, משפיעים זה על זה ונותנים רעיונות זה לזה.
"כפור באֶנֶרִי" הוא ציור חשוב בתולדות האימפרסיוניזם, אחד מחמשת ציוריו של פיסארו, שהוצגו בתערוכתם הראשונה (1874) של קבוצת החלוצים שזכתה לקיתונות של בוז בתחילת דרכה. איכר, שחבילת זרדים על גבו, עולה בדרך אֶנֶרִי, ליד פונטואז, בין שדות, בכפור. קווים תכלכלים תמוהים (תלמים? צלם של עצים נעדרים מהתמונה?) חורצים את האדמה ומתכתבים עם קרני האור הוורודות החורצות את השמים. הצייר נותן לצופה את "התרשמותו" מבוקר קר של חורף מואר. והצופה יכול לפרש את התמונה כרצונו. בוקר קליל ואוורירי בסימן שכבת הכפור הדקה והזוהרת שעוד מעט תימס בשמש העולה? או להפך, תחושה של כבדות ומועקה, כמו המשא על גבו של האיכר הבודד המתקשה בעלייה? או שתי התחושות יחדיו? כל אחד לפי התרשמותו. אימפרסיוניזם פירושו "התרשמותיות". האמן מצייר לא מה שהוא רואה כי אם מה שהוא מרגיש.
אֶרַאנְיִי-סיר-אֵפְּט 1903-1884
"כן, החלטנו על אֶרַאנְיִי-סיר-אֵפְּט, הבית נהדר ולא יקר: אלף פרנקים, עם גן ונאות דשא. במרחק של שעתיים מפריז". ב-1884 משפחת פיסארו קובעת מגוריה באֶרַאנְיִי, כפר קטן ומבודד, החולק עם ז'יברני, הכפר שבו השתקע קלוד מונה שנה קודם לכן, את נהר האֵפְּט. מעין שותפות גורל מאחדת את שני הציירים-חברים, פיסארו ומונה, ששלושים קילומטרים מפרידים ביניהם. שניהם נמלטו ללונדון בזמן המלחמה, שניהם מצאו נמל מבטחים ומקור השראה בכפרים בהם תקעו יתד. ועוד קווים משותפים לשני האמנים שבהם ניתן להעמיק.
ב-1892 פיסארו הופך משוכר לבעל בית בעזרת הלוואה שהעניק לו מונה. אשתו של פיסארו, ז'ולי, מגדלת ירקות ופרחים בגן, ובן זוגה מתקין לו סטודיו מואר באסם. כל זמנו מוקדש להתחקות אחר שינויי מזג האוויר והעונות, האוויר, האדים, העננים והאור. הטבע על עציו ופרחיו עומד לרשותו וכן כל הזמן שבעולם. והאנשים. בעוד שעד כה, הדמויות בתמונותיו של פיסארו כמו נטמעות בנוף, כמו נבלעות בו, עתה, בהשפעת אדגר דגה, הן הופכות למוטיב מרכזי. הציור הנקרא "נערה עם מקל", או "הרועה", המציג נערה עדינה וחולמנית על-רקע טבע עשיר מנוקד, הוא דוגמה אופיינית לסגנונו זה של הצייר, שכל חייו אהב לנסות דרכי הבעה חדשות.
ציור זה הנקרא גם "כפרית יושבת" הועבר לתערוכה ממוזאון דּוֹרְסֵה. "כפרית צעירה חבושה בכובע קש", שצוייר באותה שנה, הגיע מוושינגטון. שני ציורים אלה הם מהמפורסמים שביצירותיו של פיסארו.
הניאו-אימפרסיוניזם 1890-1886
ב-1886 פיסארו נמצא בהשפעתו של ז'ורז' סֶרָה והניאו-אימפרסיוניזם שהנהיג. פיסארו, שכבר החל מזה כמה שנים לצייר בנקודות וכתמים, אפשר לז'ורז' סֶרָה ולפול סִינְיָיאק להציג את יצירותיהם בסלון של שנת 1886, באולם שבו הציג גם הוא את תמונותיו. למרות התנגדותו של סוחר האמנות, פול דיראן-רוּאֵל, סוכנו הנאמן, וחוסר התלהבותם של חובביו, הוא ממשיך לצייר בשיטה זו עד שהיגע הכרוך בה שם סוף ליישומה. האמן מעדיף גישה ספונטנית יותר אך מוסיף לשמור על לקחי הטכניקה הניאו-אימפרסיוניסטית - קומפוזיציה מגובשת, עבודת מכחול מדויקת וסולם צבעים קליל וטהור. התערוכה מציגה את יצירות המופת החשובות ביותר של תקופה זו, ביניהן המניפה "עדר כבשים, שקיעה" (1889) שהגיעה ממקסיקו, "בית האילמת ומגדל הפעמונים באראניי" (1886) שהגיעה מאינדיאנפוליס בארה"ב וגולת הכותרת "קטיף תפוחים" (מאותה שנה) שהגיעה מהעיר קוראשיקי ביפן.
נמלים וערים 1903-1883
סופה של התערוכה מוקדש לתקופה החשובה האחרונה בחייו של האמן שבה צייר נמלים וערים. בסתיו של 8318, פיסארו, שחש צורך לחדש את הרפרטואר הכפרי שלו, נסע לרוּאָן, לפי עצת ידידו קלוד מונה, ושם נרעש ממראות הרובע מתקופת ימי הביניים עם הקתדרלה, רובע הפועלים, נהר הסן והנמל התעשייתי הגדול. במשך ארבעה ביקורים ממושכים, בין 1883 לבין 1898, יתמיד פיסארו לתאר את חוויותיו. ב-1901 וב-1902 גיוון את נופי רוּאָן בביקור בדְּיֵיפּ וב-1903 בביקור בלֶה אָבְר. בתמונותיו, ניסה "לתת מושג על התנועה, החיים, האווירה בנמל, המלא באניות מעלות עשן, בגשרים, בארובות, על רבעי העיר בשעת דמדומים, על הערפל, על השקיעה". פיסארו צייר אותם נופים בעונות שונות ובשעות שונות של היום, מחלון המלון בו שהה.
החל מ-1893 פיסארו עורך ביקורים ממושכים בפריז, בעונת החורף, ומרבה לצייר את נופיה, בעידודו של סוכנו, דיראן-רוּאֵל שאליו חזר לאחר הקרע שחל ביחסיהם עקב התמסרותו של פיסארו לפּוּאַנְטִיִיזְם. בתחילה צייר פיסארו את הנופים העירוניים מחלונות בחדרי המלון בהם שהה אך מאוחר יותר שכר דירות (פְּלָאס דּוֹפין וגם 204 רחוב ריבולי) וגר בהן תקופות ממושכות. עד מותו לא פסק מלצייר את מחול העוברים ושבים - העובדים והמטיילים, הכרכרות, המים, העשן, האדים, הערפל והאובך, לא חדל מנסיונותיו החוזרים ונשנים ללכוד את החולף והמשתנה ולקבע אותו על הבד.
-
סרטון ביקור בתערוכה -
סרטון המראה ציורים רבים של פיסארו
