התוכנית ההזויה להוספת דירות להשכרה

אני עדיין לא יודע מה החליטו. האם ל"ג בעומר יישאר במתכונתו הנוכחית של מוצאי שבת או שהקדימו אותו או שאיחרו אותו? אני גם לא יודע למי זה משנה כל כך. ל"ג בעומר זה במוצאי שבת. מי שמתכנן קומזיץ או להבדיל עלייה למירון, יעשה זאת בתאריך הידוע והרשמי ולא יעזרו כל הקומבינות שמנסים לעשות. מצד אחד הרבנות שמנסה לצמצם בחילול השבת ומעדיפה לדחות את ל"ג ל-ל"ד בעומר. או להתעלם מכך שבתוך ימי הספירה יפצחו בהילולה ומוזיקה רועשת, ובעצם להקדים את ל"ג בעומר ליום חמישי בלילה (ל' לעומר), ובכך לפצות את ההורים שגם ככה מרביתם ביום שישי בחופש. מצד שני אירגוני המורים, שמנסה לעזור לכמה שיותר מורים שנמצאים גם ככה ביום חופשי ביום שישי, שהוא גם חצי יום, אז מנסים להקדים להם את ל"ג בעומר ליום חמישי. ככה ירוויחו יום חופש מלא, ואם אפשר גם להאריך את ל"ג בעומר עד לט' בעומר לא כולל אסרו חג, ובכך לצאת ידי חובת כל הדעות. אני מניח שמישהו בהסתדרות המורים חושב על זה. מצד שלישי, יש את ההורים שלא מבינים איך כל יום במדינה הזו הופך להיות יום חג. מזל שאת הראשון במאי כבר לא חוגגים אצלנו. הקלות שבה שבועיים לפני ל"ג בעומר מתחילים להכניס אותנו לכוננות ל"ג בעוצר, מזיזים לנו חופשות מצד לצד כאילו שמדובר בשעה חופשית במערכת, רק ממחיש עד כמה מערכת החינוך שלנו על שלל חופשותיה, לא תואמת בכלל את מערכת העבודה הישראלית. אני יודע שעבודה וישראלית זה סוג של סתירה, אבל יש דבר כזה. אנשים במדינה הזו עובדים ולא כולם מורים. כמורה לשעבר אני לא מתנגד לחופשה למורים. הם עושים עבודת קודש ואין חולק על הקושי לעמוד בפני כיתה של ארבעים מתבגרים שאמורים ללמוד משהו שיכין אותם לבגרות. לבחינה. לחיים אני לא בטוח שיש משהו שבאמת יכול להכין אותם.

את העיר באר שבע אני זוכר ומכיר משחר ילדותי. בן דודי הגדול עליו השלום, התגורר בעיר הזו, ושם עדיין מתגוררים גם צאצאיו. אבל את ההכרות ה"צבעונית" באמת עם בירת הנגב, עשיתי במחצית הראשונה של שנות ה-70 של המאה ה-20. ההיכרות הזו עברה דרך הכדורגל, דרך אצטדיון וורסמיל, שבאותם ימים נכנס לקטגוריה הגבוהה יותר של מגרשי הכדורגל בישראל, כי היו לו גם יציעי בטון. היינו צעירים משכונת רמת אליהו שבפאתייה המערביים דאז של ראשון לציון, כשמערבה של העיר היה עדיין רק חול וחול. אהדנו אז את מבי תל אביב בכדורגל. השתדלנו לא להחמיץ אפילו משחק אחד של מי שהייתה אז (ומסתמא שגם נשארה...) קבוצת העילית והראשונה במעלה של הכדורגל הישראלי. כך הגענו עם הקבוצה הזו גם למשחקי החוץ הרחוקים שלה כמו לאצטדיונים של חיפה (בקריית אליעזר של מכבי חיפה ובקריית חיים של הפועל חיפה), כמו למגרש בחדרה בשנים שהפועל חדרה עוד שיחקה בליגה הראשונה, וכמובן שלא פסחנו על הקצה הדרומי של הליגה הראשונה, על העיר באר שבע. ושם גם למדנו משהו חדש מנוף הכדורגל הישראלי, בכל הנוגע לאוהדי כדורגל. הקהל הבאר שבעי היה לא פחות נוקשה ובעייתי מזה של בית"ר ירושלים אבל לכיוון הנגדי.

מבין שלל הסרטים שהוקרנו ערב יום העצמאות על ההרוגים והשכול, משך את תשומת לבי הסרט על יתומי כפר עציון ממלחמת העצמאות. כפר עציון היה הגדול והוותיק מבין ארבעת ישובי גוש-עציון שהחלטת החלוקה בנובמבר 1947 השאירה אותם בשטח "המדינה הערבית" על-פי החלטת החלוקה מנובמבר 1947. הגוש היה במצור; בינואר 1948 פונו מכפר עציון האימהות ו-57 ילדים וילדות שלהן. כמעט כולם נשארו יתומים מאבותיהם שנהרגו לאחר מכן. ב-13 מאי נפל כפר עציון בידי הלגיון הערבי הירדני, וכל החברים והלוחמים, למעט 4, נהרגו או נטבחו לאחר שנכנעו. היתומים והיתומות נפגשים אחת למספר שנים למפגש, המכונה על ידם בשם "קייטנה".

סוגיית חזקת התא המשפחתי ומספר הדירות שיש לייחס לו, נבחנה עד כה בהיבט של חבות במס רכישה ובמס שבח. לאחרונה נקבע בחוק מס ריבוי דירות, כי יש לבחון את מספר הדירות לצורך תשלום המס ביחס למספר הדירות הכולל של יחיד. בהקשר זה נקבע, כי יראו כ"יחיד" גם את בן זוגו, למעט בן זוג הגר דרך קבע בנפרד, ואת ילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים (להלן: "התא המשפחתי"). לפיכך, ובטרם יחל המועד לדיווח מכוח חוק זה, ראוי לבחון כיצד יש למנות את מספר הדירות של הנישום לצורך החבות במס ריבוי דירות, לאור חזקת "התא המשפחתי".