לו היו מזמנים את פסוקי התורה כולה לתחרות לקבוע איזה מהם ראוי להתעטר בתואר הנודע בפסוקים, המצוטט ביותר, בעל המשקל הסגולי הנכבד מכל, בעל הארה של שבעים פנים גם בפט גם בדרש, גם בישראל גם בעמים, היה פסוק י"ח בויקרא י"ט בו נאמר "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'" מן הטוענים המועדפים לכתר. התנא רבי עקיבא כבר אמר עליו "זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה ד'). בפירושו על הירושלמי, 'קרבן העדה' אומר רבי דוד פרנקל רבה של ברלין (1707-1762), " זהו כלל גדול בתורה - שבשמירת מצוה זו ינצל מהרבה עבירות".

לדידו, התיבה "כלל " אינה עיקרון מוסרי מופשט כלשהו, אלא מצוות עשה התובעת קיום כדי להינצל ממצוות לא תעשה. ייתכן כי פירש כך מפני מיקומו של הפסוק אחר סידרה של לאווים המנויים בויקרא ט', ט'-י:ח, כדלקמן, "וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט . וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם . לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ. וְלֹֽא תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'. לֹֽא תַעֲשֹׁ֥ק אֶת רֵעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד בֹּֽקֶר. לֹא תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה'. לֹא תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט, לֹא תִשָּׂ֣א פְנֵי דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל, בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ. לֹא תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י ה'. לֹֽא תִשְׂנָ֥א אֶת אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ. הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹאתִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא. לֹֽא תִקֹּ֤ם וְלֹֽא תִטֹּר֙ אֶת בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'."

עשרים מצוות לא תעשה מנויות כאן וכולן לדידו של רבי דוד פרנקל נובעות מ "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ", עשרים מתוך כל המצוות המזהירות מפני פגיעה בבני אדם, שהם כמוך, ברואי אלוהים בצלם. ייתכן כי רבי דוד פרנקל קורא את התיבות "כלל גדול בתורה" כאומרות "תכלית התורה כולה" המנוסחת בדברים ו', י"ח כ"וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה' " ועל-פי פירושו של הרמב"ן, "וזה ענין גדול, לפי שאי-אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום, וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר". על-פי הדברים האלה, מצווה התורה עליך לאהוב את הרע מפני שכמוך הוא נברא בצלם, לא מפני הטובה הצומחת לך מיחסו אליך ולא מרחמיך עליו אלא מן ההכרה כי ביחסך לחברך, לזולת, נרקם יחסך למקום, למי שברא בצלמו את האדם. אסור לך לקלל חרש שאיננו שומע קללתך. ה' כביכול שומע אותה. הוא הנפגע. הוא המתרעם על על שאינך משגיח בכבודו. "לֹֽא תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ" בחינת 'אני משקר לעמיתי כי עמיתי משקר לי וכל האמיתות הן אלטרנטיביות', נאסר מפני שאני, אלוה האמת, נפגע פגיעה אנושה כשאתם כופרים באמת שהורדתי ארצה. "לֹֽא תִקֹּ֤ם וְלֹֽא תִטֹּר֙", אף על-פי שיש לך סיבה טבעית לשמור בליבך טינה למי שהרע לך בשנאתו אליך ולנקום בו שנאה כנגד שנאה. " וְאָֽהַבְתָּ֥ ....אֲנִ֖י ה' ", כאילו "... אומר לך הקדוש ברוך הוא: תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ותשאיל לו (קרדום שהוא לא השאיל לך) בשביל אהבתי ולא תקום, ומתוך כך יבא שלום ביניכם. וכן תמצא גבי "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו", שאמר הקדוש ברוך הוא. תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ותסייעו בשביל אהבתי, וזהו "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ('בכור שור' לרבי יוסף בן המאה ה-12 מאורליאן, על ויקרא ט'). אילו עמדנו על הפירוש המקובל של תיבת "כלל" היינו יכולים לומר שרבי עקיבא רואה בתיבות "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" כלל הקובע כי מצוות שבין אדם לחברו הן כולן מצוות שבין אדם למקום, שעבודת ה' היא מצוות השמירה על מצוות אהבת האדם.

במסכת אבות דרבי נתן, פרק כ"ו כתוב עליו ברוח זאת על רבי עקיבא, "מעשה באחד שבא לרבי עקיבא אמר לו, רבי למדני כל התורה כולה כאחת. אמר לו, בני, אם משה רבינו עליו השלום, שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה - ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת?! אלא בני הוא כללה של תורה "מה דאת סני לגרמך לחברך לא תעביד". בתלמוד הבבלי, כתובים אותם דברים בשלושה שינויים, לא אחד בא, אלא אדם שביקש להתגייר בא, לא רבי עקיבא אומר את הכלל אלא הלל, וניסוח הכלל מרוכז ובהיר יותר," שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על-מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור" ( שבת ל"א, א'). בשני המקורות מוסרים חכמי ישראל כלל בידי המבקש להצטרף לקהל, ומדגישים לפניו כי על יד הכלל הקובע הזה נעשות כל מצוות התורה כולן פרטים מפרשיו. אכן, יש ללמוד את הפרטים, יש לאמץ את המצוות כולן, אחת אל אחת, אבל הידיעה כי הן כשרתות המקיפות את הגבירה, כי הן כמעלות המובילות את רום התכלית, היא ידיעה הנותנת טעם למצווה ולא המצווה היא הנותנת טעם לידיעה.

רבים מאוד רואים ברבי עקיבא ובהלל את החכמים שקדמו לעמנואל קנט ול"אימפרטיב הקטגורי" שהוא הנחיל לעולם הנאור ב'מטפיזיקה של המידות' (1785). "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי (אוניברסאלי)". לדידו זה כל התורה כולה, או בלשון עדכנית יותר, זה יסוד היסודות להתנהלות מוסרית. אין היתכנות למוסר בלעדיו. על כן הציווי, או האימפראטיב, הוא קטגורי. המעשה המוסרי, אינו בוחן את עצמו אלא על-פי איכותו האתית. הוא לא תלוי בנסיבות, בתיקול במסכת ערכים זולתה. האדם אינו זקוק לעורך דין צמוד אשר יאמר לו בכל צעד מן הצעדים שהוא עושה בחייו, בהנחה שכל צעד הוא בחירה, מה בין צעדים נכונים לבין צעדים מכשילים. הוא המחוקק האוטונומי, האומר בינו לבינו לעצמו 'הבה אבחן, אם המעשה שאני עומד לעשות הוא המעשה שכל אדם בעל תבונה כמוני מחויב לעשות - הוא הצעד הנכון, אם לאו - גם בעבורי הו שגוי.

לכאורה אין בין הצוו הזה הקנטיאני לבין הכלל של עקיבא-הלל אלא מה שיש בין עשה את הנכון לבין אל תעשה מה שאינו נכון. אבל לאמת, יש בתפיסתו הדאונטולוגית של קנט הרואה במעשה מוסרי חובה מוחלטת לבין הצוו של חכמי ישראל הבדל מהותי. האם מותר או אסור לשקר משום דרכי שלום? אם האמת היא צוו קטגורי, לא תלוי בנסיבות, אסור לשקר גם משום דרכי שלום, ואמת היא "ייהרג ואל יעבור", עד שאם תתכחש לה כדי להציל את הנפש, תיהרג ובלבד שלא תשקר. אבל אם הצוו אינו קטגורי, אלא נובע ממה ששנוא עליך, הצלת הנפש, לא האמת, היא בחינת ייהרג ואל יעבור. לאיור הדילמה, הנה מעשה תלמודי ממסכת זבחים קי"ג, א', "פעם אחד מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו"? לצד מי היה נוטה הפילוסוף האמון על הדיאוטולגיה, על חכמי ישראל שתבעו "ייקוב הדין את ההר", טמאו בתיה של ירושלים כי האמת היא חובה מוחלטת, או לצד רבי יהושוע שעמד לבדו מול החכמים ואמר " בושה היא לנו", ואם בושה היא לטמא את ירושלים, חייבת האמת המוחלטת של טומאת המת לסגת בפני הערך של קדושת ירושלים. לולא דמסתפינא הייתי אומר כי ההבדל בין משנת עקיבא-הלל, לבין משנת עמנואל קנט, הוא שבאימפרטיב הקטגורי אין מקום ל "ואהבת", למתינות בהגות המושפעת השפעה מכרעת מן העובדה ששמו של הקדוש ברוך הוא שלום, ועל-פי המסורת שאהרון היה "רודף שלום ועושה שלום" והיה אומר לשני בעלי ריב כי ממול מתחרטים ומבקשים מחילה כדי שייפלו זה בזרועו של זה אף על-פי שלאמת לא סלחו מלכתחילה ולא מחלו.

חברו של רבי עקיבא, שמעון בן זומא לא היה משוכנע כי "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" הוא הכלל הגדול בתורה. הוא קרא את הפסוק כולו, הנפתח בתיבות, " לֹֽא תִקֹּ֤ם וְלֹֽא תִטֹּר֙ אֶת בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ " והניח כי רבי עקיבא מפרש "רֵעֲךָ֖" כמילה נרדפת ל"בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ", ומיד, על-פי בבראשית ה',א', "בן עזאי אומר 'זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ' זה כלל גדול מזה" (ספרא קדושים, ב',ד'). הוא חשש פן דברי רבי עקיבא עלולים להתפרש כמפלים בין בני עמך לבין כל אדם, זכר את המפורש בבהירות בויקרא י"ט,ל"ד " כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה ' אֱלֹהֵיכֶֽם", ואמר מה שאמר. הוא לא בא לחלוק על משה. כפי שהעיד על עצמו "איני כמשיב על דברי רבי עקיבא אלא כמוסיף על דבריו "(ספרי שמות לפרשת בא). כיוון שכל אדם נברא בצלם, מוטל על כל אדם לכבד בכל אדם את צלם האלוקים בו נברא, וזה רצון התורה עצמה בפסוק " זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם" וחלילה להם למי שמפתחים מערכות מוסריות נפרדות ומפרידות, האחת לבני עמם והשנייה לבני עמים אחרים. "אל תהי בז לכל אדם " חזר בן זומא ואמר באבות ד', ג'. הוא היה מעריצו של רבי עקיבא. "כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה" (בכורות נ"ח).מאהבתו, קם להוסיף ולהוציא דברי רבו מספק. היה לו על מה לסמוך כשבא להוסיף. מערכות מוסר נפרדות ומפרידות הוצעו לא אחת כמגובות מן התורה וצריך היה להוציא מליבם של מי שלא זכר כי לשון "וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙" לגר ולרעך היא אחת, בספר תולדות אדם.

"וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙", אהבה בתנועה, אהבה ההולכת אל הזולת, לא "וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙", לא וְאָהַבְתָּ֥ אֶת, כאילו הזולת הוא אוביקט. גם בשנאה כן, שנאה בתנועה, כמו "כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם" (דברים י"ט,ו'). אהבה נקווית בלב אדם וכתוב עליה "פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ, בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ, קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי" (שיר השירים ה',ו'). מלב אוהבת היא יוצאת 'לקראת'. היא הולכת גם כשאינה נענית, היא עזה כשהיא בדרך. כמוה השנאה, הלב אוגר אותה, עד שהיא נזלפת חוצה, בדרך אל השנוא והשנוא עוד לא יודע. איומה גם טרם תכה. ספר תולדות אדם הוא ספר של אהבה ושנאה בתנועה וכתוב בו, לֹֽא תִשְׂנָ֥א אֶת אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ. וסמוך לו וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ, ואֲנִ֖י ה' חותם.