העת הזאת הטילה את בני אלון לתוך המהומה הפוליטית. הוא נולד להיות תלמיד חכם, חוקר צפונות, מגלה עמוקות, מתבונן מבעד לסוגיות התלמוד בנוף המופלא שמצטייר מארון הספרים היהודי שאין לו פוגה. אבל הזמן, הזמן הזה הסוער, הפעור על כמה וכמה עתידות סותרות, עקר אותו מעמוד תלמודו והטיל אותו אל תוך הזירה בה פוגש
העולם הזה את הבא בעוצמה של רוחות מנשבות האחת אל תוך השנייה, ועושות סערה.
אהבתי את בני. התודעתי אליו כשהיה שליח אל הסטודנטים בארצות הברית. איש צעיר. צנוע. מבויש קמעה, מבוקר כשהיה שואל שאלה ומשוחרר כשהיה משתף עצמו בשיחה כאיש מול כל איש. סיפרתי לו כי ראיתיו ראשונה בעודנו תינוק, ואביו ואמו נופשים בלביא, הקבוץ הדתי הצופה על טבריה. הייתי אז, לא רק אני, ממעריציו של מי שהיה לשופט בית המשפט העליון, והנהיר את דורי בעיון בפרקי מדינה והלכה על-פי ראייה של תורה ועבודה, לא התנועה אלא המהות. לנתי לינת לילה אחת בקיבוץ בטיילי בהרי הגליל ואיתרע מזלי לתפוס שתי מילים עם
מנחם אלון שהיה מטופל בילדים, והאיש שראיתי בספר וקראתי אותו, ולמדתי אותו, וירשתי ממנו הרבה מן הדרור המלווה אותי כל חיי, היה פשוט מולי, אדם חבר ככל אדם. חוויתי אז חוויה.
אחרי ניו-יורק, היה בני בא אליי למשרדי בירושלים, והיה מביא עימו עיונים לא רק במשנת הרב קוק אלא בכתביו ההלכתיים. תחילה דימיתי לנפשי כי הנה העילוי הזה תלמיד מרכז הרב, עושה עצמו יובל ממקור המעיין המפכה של הרב קוק הזורם באפיק בו לא זרמו רוב תלמידיו שעשו את רבם למורה דרכם בלבירינט הישראלי. ידעתי בו בבני כי האיש הרוגע הזה יגיע גבוה גבוה במעלות לימוד התורה לשמה, ויאיר בכישרונו היצירתי נר חדש שישפוך אורות הגות והלכה בבתי מדרשות של ישראל המתחדשת.
אבל הייתה רוח גדולה. ובני, לא הלך אל ארון הספרים המוגן מפני הרוחות. היושרה שלו לא הניחה לו לסגת מן הצומת בו נפגשות הרוחות. הוא הלך מן הצומת ממנו יוצאות דרכים אל בית המדרש ואל סדנת המעשה, לסדנת המעשה, ונתגלה לעיניי כמי שלא ידעתי, ולא שיערתי, ולא גיליתי. אותי טלטלה רוח אחרת. אותו טלטלה רוח אחרת. אבל אני והוא נפגשנו מדי פעם וכאשר היינו בשיחה היינו קרובים קרובים, ואמרנו זה לזה בנועם מה שאחרים אמרו עלינו לרוב בפטישים.
לימים ביקרתיו במשרדו. הוא פינה לי זמן של ערב מאוחר כי כשר לא היה לו פנאי אלא זה שהוא פינה אחרי שלא היה כבר פנאי. באתי אליו בעניין של ציבור בעבור קידום של יוזמה חינוכית שביקשה להיטיב עם בעלי צרכים מיוחדים, לא דבר שהיה קשור לענייני תיירות, ולא לענייני השקפות עולם פוליטיות, ולא לאידיאולוגיות אלא פשוט לצרכי בני אדם. בני שמע, בחן, האריך לחשוב לתוך הלילה בחן בקול שקט מה ואיך יעשה לסייע. ייעץ. חכם. רגיש. מרוכז.
לבני היו כוחות לצדוק ולבני היו כוחות לטעות, ולבני היו אמונות וספקות, ומעל לכל היו לו לבני שבועות לעשות בזמן הצריך את מה שהאמין כי המחר צריך. הוא לחם בלהט מאופק על דרכו. עקבתי. ואמרתי ללבי תמיד, איבדנו איש תם יושב אוהלים ועכשיו נשתאה על מי שיצא לחזית ועדיין הספרים מלווים אותו והוא בלילות מתלווה אליהם ובוכה וידיו אמונה עד שחר.
