לא פחות מחמש עתירות לבג"ץ בנושא תאגיד השידור הציבורי יידונו היום (15.5.17) - למרות שאין שום סיבה שבעולם שבית המשפט העליון יתערב בזה. פרט, כמובן, לכך שבג"ץ אוהב להתערב ושגם השופטים הם בני אדם שרוצים להיות בכותרות.

אין ספק שסאגת/פארסת השידור הציבורי שברה שיאים של גיחוך, שליפות מהמותן ופוליטיזציה. אבל זו לא סיבה להתערבות משפטית. בלשון חכמינו, נשאל "ממה נפשך". אם מדובר בחקיקה - הרי שהכנסת קיבלה חוק בשלוש קריאות, והמהירות שבה פוצל תאגיד החדשות אינה סיבה להתערב בהליך החקיקה. אם מדובר במהלך פוליטי (כפי שטוענים רוב העותרים) - הרי שהזירות הנכונות הן הכנסת ודעת הקהל. ואם מדובר בעניין מינהלי - בתי המשפט מדגישים שוב ושוב שהם לא ממירים את שיקול דעתן של הרשויות המוסמכות.

זאת ועוד: בולטת במיוחד העובדה שחלק מן העתירות הוגשו בידי חברי כנסת. זו תופעה פסולה בתכלית שיש לעקור מן השורש. לא ייתכן שח"כים ינסו להשיג דרך בית המשפט את מה שאינם מצליחים להשיג בכנסת. כל עוד לא מדובר במהלכים בלתי-חוקתיים בעליל - זהו עירוב מסוכן ביותר בין הרשויות. בג"ץ מאפשר לח"כים לעקוף את כל ההליכים הדמוקרטיים התקינים של בחירות והצבעות, כאשר הם מבקשים ממנו שיתעלם מרצון הבוחר שבא לידי ביטוי במשלוח נציגיו לכנסת, ושיהפוך החלטות שהתקבלו בדרך דמוקרטית.

אני לא חושד בשופטי בג"ץ שהם אינם ערים לעובדות אלו. אז מדוע העתירות הללו אינן נזרקות מכל המדרגות? מדוע העותרים אינם מחויבים בהוצאות משמעותיות? מדוע לא ליצור אפקט מצנן ואף אפקט מקפיא מפני הפיכת בג"ץ למחוקק-על, נבחר-על ובוחר-על? ולא מדובר רק בתאגיד השידור. בית המשפט העליון מוכן לדון בעתירות בנושאים פוליטיים מובהקים, כמו מינוי שרים ופקידים בכירים. לא היה שום מקום שבג"ץ יידרש פעמיים למינויו של אריה דרעי לשר, שכן חוק יסוד הממשלה וחוק יסוד הכנסת ברורים וחד-משמעיים: זהו מינוי חוקי. לא היה שום מקום לדיון ארוך על מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי; זה לחלוטין בסמכותה של הממשלה. ואלו רק שתי דוגמאות מן השנתיים האחרונות.

בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, אומרים מדי יום שהם אינם מחליפים את שיקול דעתם המקצועי של הגורמים הרלוונטיים. זוהי למשל העילה המרכזית לדחיית הרוב המכריע של העתירות בנושאי תכנון ובנייה ובנושאי מכרזים. אבל כאשר זה מגיע להכרעות פוליטיות - פתאום השופטים חושבים שייתכן שדעתם גוברת על זו של הדרג הפוליטי.

שיהיה ברור: הביקורת השיפוטית על החלטות הדרג הפוליטי חיונית לדמוקרטיה ולשלטון החוק. אם הפוליטיקאים יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, נקבל אנרכיה במקרה הטוב ושחיתות סרטנית במקרה הגרוע. גם החקיקה אסור שתהיה חסינה מביקורת, משום ששלטון הרוב אין משמעותו עריצות הרוב, וחובה להגן על זכויות הפרט והמיעוט.

אלא שיש מקרים בהם ברור לגמרי, שהפנייה לערכאות - ובמיוחד לבג"ץ - נועדה לעקוף את ההליכים הדמוקרטיים ולכפות על הדרג הפוליטי לפעול בניגוד לרצונם של הבוחר ונציגיו. העתירות בנושא התאגיד משתייכות במובהק לקבוצה זו. במקרים הללו, המסר של בג"ץ חייב להיות חד-משמעי: לא בבית ספרנו. את המסר הזה יש להעביר בדחייה על הסף של עתירות כאלו ובהטלת הוצאות כבדות ואפילו עונשיות. מי שמנסה להפוך את בית המשפט לדיקטטור - שיידע שזה יעלה לו ביוקר רב.