כשמנסים להבין את המחלוקת בין המחנות הפוליטיים - ימין מול שמאל בהכללה - מצטיירת תמונה מעניינת: אלו ואלו מתבססים לכאורה על מסורת ישראל והמחלוקת היא על דגשים. כידוע, במסורת ישראל יש כמה רבדים, סניפים ומחלקות ולא זה הנושא כרגע. לענייננו נוגע רק עניין הנוכחות שלנו בארץ ישראל והיחס שלנו לתושבים שאינם יהודים. בנושא הזה - אלה אומרים ישוב הארץ הוא העיקר ולא צריכים להתחשב יותר מדי בנוכחותם של הזרים בארץ, ואלה אומרים שמירה על מוסר היא העיקר וחשוב מאוד שלא לפגוע בזרים. "ואהבתם את הגר" הם מצטטים. כאמור, שתי הדעות מבוססות לכאורה על התנ"ך, כי בו מתחילה מסורת ישראל כידוע.

אינני בטוח עד כמה נמצאים הדברים במודע של בעלי המחלוקת, אבל עצם החיבור שלהם לשורשים והיניקה הרעיונית מהם, לא בהכרח תלוי ברמת המודעות. ומכיוון שהתנ"ך הוא הבסיס הרעיוני, לא מיותר להזכיר כי האות הראשונה במילה תנ"ך היא האות הראשונה במילה "תורה". מכאן שמסורת ישראל מתחילה בתורה, נמשכת בנביאים שזה האות 'נ' בתנ"ך ועוברת לכתובים שאותם מייצגת האות 'כ'. במלים אחרות, שורשו של הוויכוח הפוליטי טמון בפרשנות האקטואלית לתנ"ך, ונתעלם כרגע מהשוליים הכופרים בהקשרים אקטואליים כאלה. הרי גם בין הפוליטיקאים, רוב היהודים מודעים לעובדה שהארץ הזאת היא שלנו מכוח ההבטחה האלקית המתועדת בתנ"ך.

האמונה מנחה את השכל

ומכיוון שהכל מתחיל בתורה, נתבונן בפרשת השבוע הפותחת בפסוק (ויקרא כא): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. הכהנים מצווים להתרחק מאוד מכל טומאה, עליהם לשמור על טהרת גופם. לכאורה זה מפני שרק בהיותם טהורים הם רשאים לעשות את עבודתם בבית המקדש, אבל כידוע, הציווי הזה חל על הכהנים גם כשאין בית מקדש ולא כאן המקום להאריך בזה. בשבת שעברה קראנו שתי פרשות שגם בהן הוזהרנו שוב ושוב מפני טומאה. נתייחס רק לנושא אחד הנוגע לענייננו (פרק יח): [כד] אַל-תִּטַּמְּאוּ, בְּכָל-אֵלֶּה: כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. [כה] וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ.

עניין הטומאה הוא לא משהו שמתקבל בקלות על השכל האנושי. התורה קובעת דרכי טהרה למי שנטמא בטומאות מסוימות, כאלה שמציאות החיים בעולם הזה מאלצת, טבילה במקווה למשל. ביחס לזה אומר הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות: דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא. אבל לטומאות שמהן התורה מזהירה בפסוקים הנ"ל אין שום דרך טהרה. חייבים לפרוש מהן וההיאחזות שלנו בארץ מותנית בפרישה הזאת. והרי לכאורה, לצורך האחיזה שלנו בארץ חשוב יותר שיהיה לנו צבא חזק, לא?

ככל שהצלחתי, אם הצלחתי, להבין את הטיעונים בויכוח הרעיוני שבין המחנות הפוליטיים השונים, לא זיהיתי שום התייחסות לאמירות מפורשות בתורה, כגון אלה המצוטטות לעיל. נראה שהויכוח הזה, אולי כמו כל ויכוח, מבוסס על נטיות לב של השותפים לו והנימוקים השכליים באים רק אחר כך, כדי להצדיק את נטיות הלב. אבל כשמדברים על המוסר היהודי, מוסר שמבוסס על מסורת ישראל, חייבים להתייחס לעובדה שלמוסר הזה יש גבולות ברורים. זה לא מוסר שמעגל פינות וגם לא משהו שמשתנה בהתאם לשבשבת רוחות האופנה. התורה מודעת היטב לנטיות הלב האנושי, לגמישות הרעיונית שלו, ולכן היא מציבה לנו גבולות ברורים ודורשת מאיתנו לפעול בתוך אותם גבולות.

וכאן דרושה הקדמה קצרה נוספת ביחס למסורת ישראל. זו אומנם מתחילה בתורה אבל היא נמשכת והולכת דרך המשנה, התלמוד ועד ימינו אלה. המסורת הזאת אומרת שלא משנה מה חושב פלוני או אלמוני בנושא מסוים, מה שקובע זה הוראות התורה הקדושה. אז ביחס לגר (שזה תושב הארץ שהוא גוי) למשל, יש הוראות ברורות שלא לפגוע בו וכו' אבל ברגע שהרים יד על יהודי - הוא בן מוות. על-פי התורה. וכך גם בנוגע לארץ, היא כולה הובטחה לנו, אבל ההבטחה היא מבורא עולם ומנהיגו וגם השליטה שלנו בה היא מכוחו. גם ברגע זה. ממילא לאיש מאתנו אין זכות או סמכות לוותר ולו על שעל ממנה עבור מטרה כלשהי. זה מעל השכל, אני יודע, אבל זו הדרך היחידה לחיות ולחשוב כיהודי.