מגרש משחקים עם קפה

"יש לי אישיות מחורבנת" - מעיד על עצמו סימון קופר בפייננשל טיימס. בשל כך, הוא שרט במפתח רכב שטח שחסם את מעבר החציה ליד בית הספר בפריז בו לומדים ילדיו. נכון שבפריז הנהגים חושבים שהפסים על הכביש הם רק לקישוט, הסביר, אבל זה בכל זאת היה מוגזם. מאוחר יותר הוא שילם תמורת הצביעה מחדש, והנהג הבטיח שלא יחסום שוב את המעבר.

זו דוגמה אחת בלבד לקושי לגדל ילדים בעיר. לראשונה בהיסטוריה, רוב האנושות מתגוררת בערים - מה שאומר שרוב הילדים גדלים בערים. אפילו ערים כמו ניו-יורק ולונדון מתמלאות בילדים - ערים שתוכננו בידי מי שמעולם לא היו הורים. יש מי שמנסים להתמודד עם הבעיה, כמו קבוצת החשיבה "אורבן95" שבפגישתה באמסטרדם השתתף קופר לפני שבועיים וחזר עם כמה תובנות מעניינות.

טים גיל, מומחה בריטי לילדוּת, מצביע על המכונית כגורם ששלל במידה רבה את עצמאותם של ילדים המתגוררים בערים. 80% מהילדים בבריטניה הלכו לבית הספר בשנות ה-70; בשנת 1990, שיעורם צנח ל-9%. בין לבין, מספר המכוניות בבריטניה הוכפל וההורים החלו להסיע את הילדים. הצד החיובי הוא, שההורים והילדים מלווים הרבה יותר זמן ביחד. הצד השלילי הוא, שבתו בת ה-11 של קופר מפחדת לחצות לבדה את הכביש ליד הבית. "הילדים הם האסירים שלנו ואנחנו שלהם", כותב קופר. לתוך התמונה נכנס גם האייפד, רובוט המשמש כבייביסיטר. האפשרות שניתנה לילדים להישאר בבית היא בעלת משמעות מיוחדת בערים הסובלות מזיהום אוויר קשה ואשר מסכן את בריאותם.

מה שמשתנה כעת, כותב קופר, הוא היחס מכוניות-ילדים. יש יותר ויותר שבילי אופניים, יותר ויותר נסיעות משותפות, יותר ויותר שימוש ב-Uber. זה אומר שצריך פחות מכוניות, ובמקומות החניה שהתפנו אפשר להתקין שולחנות טניס שולחן, מגלשות או גינות. כל אלו הופכים את הערים למקומות שמחים יותר, ירוקים יותר, בטוחים יותר, בטוחים יותר, קהילתיות יותר.

בערים המודרניות, הורות היא מבצע לוגיסטי לא פשוט. להביא שני ילדים למגרש משחקים במרחק של עשר דקות, עשוי להצריך תכנון מעין-צבאי. אבל כעת מתפנה מקום, אפשר יהיה להקים מגרשי משחקים כחלק מבנייני מגורים חדשים, וזה אומר שיהיה נעים וקל בהרבה לגור בהם. לקופר יש רעיון עוד יותר מרחיק לכת: להשתמש לאותו צורך בסופי השבוע במגרשי החניה הריקים של סופרמרקטים ובנייני משחקים. בלונדון כבר יכולים תושבים לבקש להפוך את הרחוב למדרחוב בימי ראשון, כך שהם יכולים לצאת ולהיפגש זה עם זה.

"אזור ידידותי לילדים הוא גם ידידותי להורים", כותב קופר. "הפנטזיה האורבנית של הורים היא מגרש משחקים עם קפה". קל לעשות חלק ניכר ממה צריך כדי להגשים את הפנטזיה; כל שנחוץ הוא שינוי בגישה. ערים רבות חושבות על עצמן כמועדון למבוגרים בלבד ומתייחסות לילדים כאל מטרד. קופר רואה זאת בביתו בפריז: ברגע בו ילד מתחיל לשחק, איזשהו חלון ייפתח ומישהו יצעק שהוא מפריע. אבל השכן הזה יפסיד, כי יום אחד הילדים העירוניים ישוחררו משביים, והם והמבוגרים יחלקו את העיר בצורה שווה. "זה פשוט לא יקרה בזמן לדור שלי של ההורים".