אחת השאלות הפסיכולוגיות המרתקות ביחס לאירועים שהובילו את השלטון הנאצי בגרמניה בראשות
אדולף היטלר למלחמת העולם השנייה, הייתה ועודנה: איך קרה שעם שלם, שהיה במשך שנים נושא הדגל של תרבות והגות פילוסופית, הפך להיות עדר עיוור שנהר בדבקות חולנית אחרי אידיאולוגיה של מנהיג פסיכוטי, שהבטיח להשליט על העולם את "הגזע הארי הטהור" ובאותה הזדמנות לטהר את העולם מן העם היהודי וכך לגרום לשואה.
רבים וטובים מבין חוקרי "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" טענו כי המדובר באירוע היסטורי חד-פעמי וחריג בתולדות האנושות. אך אם בוחנים את אירועי ההיסטוריה במזרח התיכון מסתבר, כי שואה דומה לזו שהשמידה מיליונים מבני העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה, התרחשה לפני מאה שנה כאשר שלטונות טורקיה טבחו יותר ממיליון מבני העם הארמני, באלימות עממית רחבה של העם הטורקי, מי בכריתת ראשים, מי באש, מי ברעב, מי בהטבעה ומי בצעדות מוות.
נכון שהשואה הארמנית התרחשה מזמן. אבל השאלה החייבת להישאל היום היא: האם העם הטורקי בשל ללכת, כסומא בארובה, אחרי מנהיג פנאטי כמו טאיפ
ארדואן, השואף בכל מחיר להוביל את מדינתו בחזרה לימי האימפריה העות'מאנית ולאחד את העולם המוסלמי, תחת דגל הסהר המכוכב הטורקי האדום כדם. אם להודות על האמת, ארדואן אינו חייב ללמוד את תולדות הרייך השלישי כדי לדעת מה הוא יכול לעשות במדינתו וסביבותיה. די לו שיקרא את תולדות עמו שגם הוא השתתף בעבר ברצח עם בלתי אנושי.
רוב תושבי העולם אינם מכירים את פרטי הזוועה של השמדת יותר ממחצית העם הארמני, למרות שהמקורות ההיסטוריים ידועים וזמינים לכל המתעניין. זאת בעיקר נוכח העובדה שמאז קרות האירועים האלה התרחשה השואה, וגם רבים היו המקרים של טביחת שבטים ועמים באפריקה ובמקומות אחרים, תוך ביצוע מעשי זוועה בלתי אנושיים. אך כדי להבהיר את מידת הרשע האנושי חשוב להביא לידיעת העולם מספר "דגימות" קטנות המבהירות את האופי הרצחני הנחבא, כנראה, בלבם של רבים מבני העם הטורקי, גם כיום.
מבלי להיכנס לשאלה מה הייתה התואנה שבגללה החליטה טורקיה לחסל את העם הארמני, אפשר לומר שהכל התחיל ב-1915 כאשר טורקיה ביקשה לנכס לעצמה את חלקת הארץ שבה התגוררו הארמנים. במסגרת מבצע חיסול התושבים הארמנים ארגנו השלטונות הטורקים שיירות של מאות אלפי ארמנים שנעקרו בכוח מבתיהם, ללא מזון ומים, והיגלו אותם לפאתי גבול טורקיה והמדבר הסורי. צעדות אלה היוו בעצם גזר דין מוות על רוב הצועדים. בשיירות אלה גורשו בכפייה ותחת משמר של חיילים טורקים, צעירים, נשים, ילדים וזקנים. המלווים הטורקים נהגו לאנוס, לרצוח ולהתעלל בהולכים. וכיוון שמסעות ההגליה האלה נמשכו שבועות רבים, מתו אלפים מן הצועדים מתשישות ומרעב ונפלו בצדי הדרך כשאיש אינו טורח לקבור אותם. כך הפכו גופות הנספים למאכל לכלבים וחיות טרף משוטטות.
כדי להיות "בסדר" נוכח העולם, חוקקו השלטונות הטורקיים "חוק גירוש" שבמסגרתו הוחרם כל רכושם של המגורשים. זה ועוד: החוק העניק למדינה את האפשרות לתפוס את הבעלות על מחוזות המגורים של הארמנים. וכדי להגדיל אימה, נהגו הטורקים לערוף את ראשיהם של ראשי העדה ולהציג את הראשים הכרותים בראש חוצות. תמונה ידועה מאותם ימים מראה את ראשיהם של שמונה פרופסורים מוצגים לראווה על-גבי דוכן מסחרי כשהם "מביטים" בעיניים עצומות אל הרחוב.
אונס היה חלק בלתי נפרד מרצח העם. מפקדים צבאיים אמרו לחייליהם: "תעשו לנשים מה שתרצו". התוצאה של ההנחיה הייתה פשוטה: נשים ארמניות, לאחר שנאנסו, הוצגו עירומות בחוצות הערים הגדולות בסוריה ונמכרו כשפחות-מין לכל דורש. המסחר הזה היה מקור הכנסה חשוב לחיילים הטורקים המלווים.
כדי להיפטר מהארמנים ששרדו את צעדות הגירוש, הקימה הממשלה העות'מאנית רשת של 25 מחנות ריכוז שלא היו בהם מבנים לאכסון המוגלים והארמנים נאלצו לחיות תחת כיפת השמים. במחנות פתוחים אלה מתו רבים מרעב ומקור. חלק מהמחנות היו רק נקודות מעבר זמניות לפני שהארמנים שהיו בהם נשלחו אל מותם. הטורקים השתמשו בשיטות הרג מגוונות. נשים וילדים הועמסו על סירות והושלכו למים בלב ים כדי שיטבעו. אחרים הוצאו להורג בשריפה קבוצתית. במבנים של בתי ספר ביישובים שונים רוכזו ילדים שהומתו בגז רעיל.
אם אומנם טמון הרוע בעם הטורקי ותחת שלטונו הדיקטטורי של ארדואן, הוא עתיד להתפרץ ביום מן הימים. זאת קשה לדעת. אולם, כדי למנוע פרץ אלימות חדש ראוי שהקהילה האירופית, בהובלת מעצמות כמו גרמיה וצרפת, תימנע מצירופה של טורקיה לגוש האירופי. טורקיה אינה דמוקרטיה. ואם תצורף לקהילה כדי שכספי השוק האירופי יושקעו בה, היא תהיה נטע זר שרק יגרום נזק. כמו שאומר פתגם טורקי ישן: "הזורע חיטה על אדמת השטן, יקצור קש".
