א. רודפי שלום

אחת ההמצאות היצירתיות ביותר הנה הספר 1984, שכתב ג'ורג' אורוול, אחרי שהתפכח מהזיותיו המרקסיסטיות - כדי להזהיר מפני המהפכה הקומוניסטית ומפני תועמלניה.

בעולם החדש, שתיצור המהפכה, חוזה אורוול, תיווצר שפה חדשה - "שיחדש", שהיום קורא לו הנשיא דונלד טראמפ, faked news - כלומר, שקרים בוטים, שחוזרים עליהם הרבה בחוצפה ובביטחון (נוסח יוזף גבלס) כאילו היו חדשות-אמת. בשיחדש מלחמה היא שלום ושקר הוא אמת.

שקר כזה הנו טענת רשות הטרור הפלשתינית, כי העברת כספי תרומות למחבלים מעודדת שלום. איתמר מרקוס מדווח באתרו, מבט לתקשורת פלשתינית (PMW), כי לקראת פגישת ראש המחבלים אבו מאזן עם הנשיא טראמפ גברה מאוד התעמולה הפלשתינית בנושא.

רשות הטרור מודאגת עקב ירידה חריפה בכספים, שהיא מקבלת מרחבי העולם לממן טרור נגד יהודים ונגד ישראלים - ולא רק מהחשש, שארצות-הברית תקצץ בסיועה לרש"פ עקב תמיכתה במחבלים ובמשפחותיהם.

הטיעון העיקרי של פתח מדהים: בתשלום משכורות למחבלים, מקדמות המדינות התורמות לרשות שלום מאחר שהן מונעות ממחבלים פלשתינים להפוך למחבלי דאעש. מרקוס מצטט את רווחי פתוח (חבר הוועד המרכזי של פתח ונציב היחסים הבינלאומיים שלו), שטען, "אם לא נעשה זאת [נשלם משכורות לאסירים], מה יהיה גורלם? הם עלולים לפנות לדאעש או לכל גורם קיצוני אחר ... על כן, אנו דוחים את דבריהם של אלו שמבקשים שנפעל אחרת, ואומרים למדינות התורמות, כי תרומותיהן מסייעות לרש"פ להביא שלום למזרח התיכון, ואם תתנערו מהתפקיד, עליכן לשאת בהשלכות הדבר".

הטענה, כי מחבלים-אסירים מקבלים כ-150 מיליון דולר במשכורות חודשיות כדי שיישארו מתונים, מגוחכת, ותעלה חיוך של סיפוק על לחייו של ג'ורג' אורוול. המחבלים האסירים מקבלים את הכספים האלה כ"הערכה" על מעשיהם, כפי שאמרו לא-אחת מנהיגי רשות הטרור הפלשתינית. כך, למשל, אמר עיסא קראקע, השר הפלשתיני לענייני אסירים, בטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, בארבעה בנובמבר 2013: "האירופים רוצים שכספם ... יישאר נקי - שלא יילך למשפחות המחבלים, לדבריהם. עליהם לזנוח את החשיבה הכיבושית הזאת. [האסירים] הללו הם גיבורים, פידא'ים ולוחמים, שלחמו כדי שאנו נחיה בכבוד ... הגיבורים הללו, שאתם מוחאים להם כפיים, חייבים לחיות בכבוד, כדי שאנו נהיה זקופי-ראש. אנו מעריכים את אנשי המהפכה וגאים בהם".

ב. הבו טנקים

מכוני מחקר אזרחיים, באוניברסיטאות ומחוצה להן, משמשים במערב משקל-נגד למערכת הצבאית ולמערכת הביטחונית, ובודקים את החלטותיהן. בניגוד לצבא ולמערכת הביטחון, שמבצעים מדיניות, מייצרים מכוני המחקר ניירות עמדה בתקווה להשפיע על המערכות המבצעות.

מאז 1982 נמנע צה"ל מלשתף כוחות תמרון יבשתיים משוריינים וממוכנים במבצעיו, ומעדיף להסתמך על כוח אווירי ועל אש-מִנגד. בנייר העמדה, "עיונים בביטחון המזרח התיכון 125", שפרסמו ד"ר עדו הֶכט וד"ר איתן שמיר ממכון בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, הם מבקרים את נטיית צבאנו להסתמך בעימותים הבאים על חיל-האוויר ועל אש-מִנגד, וממליצים להגדיל את היחידות הממוכנות - כלומר, טנקים וחי"ר משוריין עם כל הכוחות הנלווים אליהם.

הכט ושמיר סבורים, כי תורת הביטחון הישראלית הדגישה מאז ומתמיד פעילות התקפית, שנועדה להשמיד יכולת של האויב ולהרתיעו. תקיפות אוויריות, לדעתם, פחות יעילות מתמרון יבשתי התקפי. לכאורה, מנוגדת תפיסתם למגמה, השלטת בצבא ובמכוני מחקר אחרים, וממעיטה בחשיבות הכוחות הממוכנים.

"... הצטלבות בין רגישות גוברת לנפגעים ו[בין] שכלל הטכנולוגיות החדשות [הביאה] לכך שההנהגה המדינית-ביטחונית של ישראל העדיפה מבצעי אש-מנגד בכל הזדמנות אפשרית תוך הימנעות או לפחות צמצום ככל הניתן של מעורבות כוחות יבשה בלחימה", מסכמים השניים.

לדעת שני החוקרים, אף כי אי-אפשר לשלול אפשרות של עימות גדול בין ישראל לבין מדינות ערב. "במציאות של היום אפשרות זו קלושה ... הוכח כי שבמזרח התיכון ההפכפך נסיבות יכולות להשתנות בין לילה ...". במקביל להיחלשות צבאות המדינות הערביות, מִתחזקים במדינות ערב צבאות לא-מדינתיים, "המסוגלים לייצר איום בעצימות בינונית", והם מסוגלים לנהל לחימה הגנתית סדורה, ומתאמצים לבנות יכולת התקפית סדורה בעצימות בינונית (שישנה כבר בידי חיזבאללה).

תרחישי האיום, ששרטטו הכט ושמיר, מלמדים, שישראל צריכה לבנות כוח יבשתי קטן ומיומן מאוד, שיצויד בטכנולוגיה מתקדמת, "אינו מספיק כדי לענות על הדרישות, המוצגות במסמך האסטרטגיה של צה"ל. [כלומר,] זקוק צה"ל לכוח יבשתי גדול, משוריין/ממוכן, כשיר ודרוך ...".

הכט ושמיר מדגישים, כי בארץ ובעולם "נכזבו הציפיות, כי הטכנולוגיות החדשות ישיגו ניצחון במלחמה ללא כוחות יבשתיים ... ברוב המקרים כוחות היבשה עדיין חיונים להשגת ניצחון ...". למרות שלפעמים הושג ניצחון בזכות אמצעים אחרים, אך הוא הושג בזכות האיום שיופעלו. "שמירה על רמת אמינות של איום כזה מחייבת שמירה על כוחות יבשה אלפקטיוויים ומשמעותיים".

שלא כמו מסמך האסטרטגיה, שפרסם צה"ל לפני כשנה, מפרטים הכט ושמיר בנייר עמדתם את בניין הכוח היבשתי הנדרש לשיטתם. "אני מעריכים", הם כותבים, "כי בתרחיש הכולל שמירה על מערך הגנה בכל החזיתות בעת ובעונה אחת, יחד עם כוח לחימה יבשתי גדול דיו לנהל מתקפה גדולה בשתי חזיתות בו-זמנית (למשל, בלבנון ובסוריה, או בלבנון ובעזה). המסה הקריטית הנדרשת לכוחות היבשה היא שוות-ערך לעשר אוגדות משוריינות/ממוכנות לפחות, בתוספת שוות-ערך של עוד כמה אוגדות של כוחות 'קלים' למשימות אבטחה שוטפות". הכוח הזה הכרחי, לדעתם, לנהל מלחמה, שתארך כמה שבועות/חודשים. הוא יאפשר סבב בין היחידות, כדי להקטין עומס על המילואים.

"הצמצומים הנוכחיים והמתוכננים של צה"ל ביחידות כוחות היבשה מסכנים את יכולתו של צה"ל לעמוד בתקן, שהוא עצמו מציב לעצמו במסמך האסטרטגיה, שהוא כתב" - חותמים הכט ושמיר את עמדתם.

ג. בכי תמרורים

ביום רביעי נסגרה רשות השידור, פחות או יותר - אחרי כחמישים שנה של כישלון מהדהד, תקשורתי וניהולי.

ברדיו, ששמעתי תוך נהיגה, הספידו את קול ישראל (שנוסד בשנת 1936) ואת רשות השידור (שנוסדה בשנת 1965). כמו בהספדים על הקבר הפתוח, הגזימו בתיאור חסדיהם של המנוחים והמעיטו מטעויותיהם. שמעתי, בעיקר, בכי ונהי ולא הכאה על חטא.

לא היו סוגרים את רשות השידור לו מילאה את כהלכה התפקיד, שנבחרה לעשותו. הטעות, שכדאי לבדוק מי אחראי לה, עלתה לנו הון תועפות. למרות שעדיין אני חסיד שידור ציבורי, איני מצטער לרגע על סגירת רשות השידור, שלטעמי, היה צעד מאוחר מדי.

נקווה, שתאגידי השידור הציבורי, שיקומו על חורבות רשות השידור, ייזהרו, וימלאו את תפקידם הציבורי בלי סטייה ומבלי שאנשיהם ישתלטו על המיקרופונים, ויכפו את דעתם על המאזינים. תפקידם להגיש - לתווך בין האירועים לבין הקהל - ולא לאנוס את אוזני המאזינים ואת עיניהם.

כשישקע האבק, תגיע העת לעשות חשבון-נפש, ולבדוק מה איתרע לקול ישראל ולמה רשות השידור לא עלתה מעולם על מסלול סביר. הכל ראו זאת, והתעלמו מאותות האזהרה. עכשיו ראוי שהדברים ייבדקו למען יראו וייראו.

ובינתיים, עד שתאגיד השידור ייכנס לפעולה, משמיע קול ישראל ז"ל רצף של מוזיקה ישראלית. בסופו של תהליך, יתמכרו המאזינים, ולא ירצו את הפטפטת הצפויה בשידור הציבורי. למען האמת, רוב הזמן היה הרדיו שלי על קול המוזיקה, ששידרה מוזיקה קלאסית (לרוב, טובה ולמעלה מזה), וחסכה לי את השטויות של מגישי היומנים למיניהם.

ד. מינוי

מינוי אלוף אביב כוכבי לסגן-הרמטכ"ל עבר כמעט מבלי שהציבור הבחין בו. כוכבי נכנס לתפקידו ביום חמישי האחרון. כוכבי, שהיה אלוף פיקוד הצפון, נחשב לקצין מבריק - למרות שבכהונתו כראש אמ"ן הוא חתום על הערכות מפוקפקות ביותר, שלא החזיקו מים אפילו יומיים.

כוכבי, איש צנחנים, שהתבלט ביצירתיות מבצעית. בשנת 2006 עמד לצאת ללימודים במכללה לביטחון בבריטניה, אך נסיעתו בוטלה מחשש פן יעצרוהו שלטונות בריטניה בחשד למעורבות בפשעי מלחמה במהלך שירותו בעזה. לפיכך, נסע כוכבי ללמוד תואר שני נוסף באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארצות-הברית.

הוא מסומן כמועמד המוביל לרמטכ"ל הבא. אם זה יקרה, ניפטר, לפי שעה, מאלוף יאיר גולן, שראוי להדחה עקב הגיגיו על התהליכים, העוברים בהזיותיו על החברה הישראלית.