הסכסוך הישראלי-ערבי, עיקרו אי-השלמה ערבית עם מדינת-לאום יהודי באזור, סירוב להכיר בישראל ככזו וניסיונות קולקטיביים מגוונים וממושכים לשנות את אופיה או להכניעה בכוח הנשק ובאמצעים אחרים;
סכסוך שיש בו מרכיב קבוע של איום קיומי. העובדה שחלק מערביי ישראל, המוגדרים כאזרחי המדינה, מזהים עצמם כיום בגלוי עם זרמים חיצוניים החותרים לביצוע דה-פקטו של האמור לעיל, הופך אותם לחלק מהאיום. ככל שיגדל מספרם של התומכים מבין ערביי ישראל במגמה זו, כך יחמיר האיום. כמו-כן, ככל שיינתן לזיהוי העצמי הקולקטיבי ביטוי אופרטיבי מובהק יותר, כן יחמיר האיום.
איום קיומי הוא איום הדורש התייחסות וטיפול מתמידים מטעם מדיניות הביטחון הלאומי של המדינה. לפיכך, זו חייבת להתנהל על יסוד הנחת-עבודה שככל שהתנהלותם דה-פקטו של אזרחיה הערבים, משקפת יסוד עוצמתי יותר של זיקה לדעות, לעמדות ולפעולות של אויביה - ערבים או אחרים - כך גדלה רמת האיום הטמון באותם אזרחים. כמדינה שנאלצת להתגונן מאז הקמתה, ישראל אינה רשאית להתעלם מסימני איום או לזלזל בהם, אלא לפעול להכלתם, מזעורם ונטרולם. השאלה איננה של "תקינות פוליטית" או זכויות אדם, אלא של
נאמנות למדינה - כלומר:
קבלת ההגדרה העצמית של המדינה וקיום חוקיה. מאחר שהאזרחות איננה כפויה ושמורה לאזרחים זכות לוותר עליה, הדרישה לקיום תנאי הסף לאזרחות אישית מלאה, והמידה בה נאמנות זו מתקיימת דה-פקטו, אינם נושא לוויכוח אלא תנאי במובן המחמיר.
איומים פיסיים מובנים לרובנו. קל לנו יחסית לזהותם ולנקוט כלפיהם עמדה של התגוננת פעילה. לעומת זאת, רובנו נוטים לזלזל באיומים שאינם פיסיים או מוחשיים, בעיקר מפני שהאיומים הפיסיים מידיים יותר ומחייבים תשומת לב והשקעת אנרגיות התגוננות מצידנו. לכולם ברור שאיומים צבאיים חריפים, שלא לדבר על איום הגרעין האירני, הם איומים קשים או קיומיים. רובנו ראינו בדרכים שונות את תוצאותיהם, במלחמות ישראל או במלחמות באזורים אחרים של העולם. לכולם ברור שהטרור הוא איום ממשי ואם נניח לו להתעצם, יגיע לממדים שקשה או בלתי-אפשרי יהיה להתקיים לצידם לאורך זמן. כמו-כן, קל יחסית לשכנע זרים באופיו ומהותו של איום המפיל קורבנות, פוצע אנשים או גורם נזקים פיסיים קשים.
איומים שאינם פיסיים בעליל, או מסתירים באיבם היטב את פוטנציאל התפתחותם לאיומים פיסיים, אינם נתפסים ככאלה אצל רוב הציבור. גם כאשר קיימים סימנים "מסגירים" שיש בהם יסודות פיסיים ואידיאולוגיים של איום על הקיום, או של הפיכת האיום לבלתי-נסבל, מדחיק רוב הציבור עדויות אלה. לדעתי, הסיבה לכך היא, מצד אחד, חולשת הדמיון והחשיבה המופשטת של רובנו ומן הצד השני, קושי נפשי להימצא לאורך זמן תחת איום מודע, בהתהוותו. איומים שאינם פיסיים מתפתחים בדרך כלל בתהליכים בעלי קבועי-זמן ארוכים. רוב האנשים שאינם עוקבים אחרי תהליכים אלה דרך קבע, נוטים לראות בשלבי ההתפתחות השונים, אירועים נפרדים ובלתי קשורים אלה באלה. כאשר מתבררים לבסוף הקשרים בין שלבי הביניים, לרוב האיום הבסיסי הוא כבר עובדה קיימת וחוסר ההערכות לקראתו הופכת אותו לחמור הרבה יותר.
מנגנוני ההגנה-הדחקה, שרבים מאמצים בכדי להתחמק מהצורך להכיר בעובדה שדיבורים ו/או מעשים מסוימים הם חלק ממכלול של פוטנציאל סיכוני רב, הינם מגוונים למדי. למן ההסתתרות מאחורי תאוריות המספקות למחוללי האיום "הצדקות" נורמטיביות בנוסח "חופש הדיבור" או "זכויות האדם", ועד ללגלוג על הדוברים או העושים במלאכה, מפני שדבריהם או מעשיהם אינם כוללים, בעליל ובזמן אמיתי, איום מוחשי.
אינני רוצה לחזור כאן להיסטוריה של 120 השנים האחרונות ביחסי יהודים ערבים, ולאופן בו
התפתחות מדיבורים "נורמטיביים", כביכול - תלונות על זכויות מרעה, בעלות על מגרש חקלאי, גניבות, פגיעות בנפש על-רקע סכסוכים אישיים, חמולתיים או אינטרסים כלכליים - הפכו במשך תקופה ארוכה לאוסף גדול של מקרי-חיכוך, ל"תורת חיים" ולאחר מכן לסכסוכי דמים. כאשר יסודות הניגודים עמוקים ומסודרים לאורך קווי-התיחום שבין קבוצות בעלות מאפיין אתני או חברתי אחר,
מיסוד התחושה הפרטנית והחשיבה המלווה אותה סביב קו "אידאולוגי" או פסאודו-אידאולוגי, הופכת את סדרת המקרים האקראיים, כביכול, למפת-קונפליקט. מכאן ואילך תהיה ההתפתחות כפופה ל
תודעת הקונפליקט. עתה, המחלוקת אינה עוד בין יחידים על אי-הסכמות נקודתיות, אלא בין קבוצות, חמולות, שבטים, לאומים ומדינות הנתונים בקונפליקט. ככל ששיתוף המשתנים רחב יותר, פחות ברורים המקורות ההתחלתיים (משקלן של נקודות המוצא). הדינמיקה והתרבות הקבוצתית חותרות למכנה משותף וממלאות מקום מרכזי יותר בקידום ההתפתחות ובניתוב הסיכון המתהווה.
לשם המחשה ניתן להתבונן בשתי נקודות-זמן, או תקופות קצרות, שבהן אפשר היה לעמוד על התהוותה של דינמיקה מעין זו ביחסים שבין ישראל לבין קבוצות ערביות בסביבה הקרובה לנו. המקרה הראשון הוא השיעים בדרום לבנון, שהפכו בתקופת ישיבתנו שם לאחר גירוש הפתח מבירות (1985), לארגון המיליטנטי חיזבאללה. יצאנו מלבנון בצורה שלומיאלית מבחינות רבות ב-2000.
הדבר לא רק שלא שינה את הוויית האיום על ישראל, אלא אפילו החריף אותה וכיום זהו איום מרכזי על רוב אוכלוסיית ישראל - עדיין לא קיומי אבל כבר אסטרטגי! מקרה שני הוא המהומות, בעיקר באזור המשולש, באוקטובר 2000, עם פרוץ האינתיפאדה ה-2. התנהגות ערביי ישראל באותו אירוע, ואי-המוכנות שלנו להתנהלות כזו שלהם, מפאת חוסר הבנתנו את זרמי העומק ביישוב הערבי בישראל, הביאו למותם של 13 אזרחים ערבים ויהודי אחד, לנזקים חמורים לרכוש ולהחרפת הניכור והעוינות בין אזרחי ישראל הערבים-מוסלמים, לבין מדינת ישראל. משקעי אותו אירוע עדיין קיימים ביחסי הרוב-מיעוט של יהודים וערבים בישראל והם צפים, עולים ומשתלבים בכל עימות, מאוחר יותר.
אירועי המשולש לא נוצרו פתאום, בחזקת יש מאין, על "ברכי ההזדמנות" שסיפקה להם השגיאה האסטרטגית שבהסכמי אוסלו. הם שאבו משלושה מקורות: א. חולשת ישראל בטיפול בגילויים של תמיכת אזרחיה הערבים במטרות הלאומיות של אויביה מהרשות הפלשתינית בהנהגת ערפאת. ב. תוכנית השלבים הערבית לחיסול התוקפנות הישראלית: חיסול ישראל כמדינת הלאום היהודי. ג. ההלם שהסתמן אצל גורמי הביטחון והממשלה שלנו, בדרך טיפולם באלימות הטרור באינתיפאדה ה-1 ובתחילת האינתיפאדה ה-2, עקב חוסר הכנה מתאימה. מטרות
ההשתוללות הערבית באוקטובר 2000 היו: קביעת עובדות חדשות במערכת היחסים שבין מדינת-ישראל לבין אזרחיה הערבים, בעיקר המוסלמים. בידוד המיעוט המוסלמי לכלל קבוצה אתנית בעלת ייחוד משפטי ומנהלי נפרד, המנהלת את חייה כעדה נפרדת, במתכונת של אוטונומיה במדינה בעלת צביון חדש - דו-לאומי.
תוכנית השלבים שעמדה ביסוד גישה זו, אמורה הייתה לפרק את ישראל בסדרת תהליכים שחלקם מדיניים-צבאיים, כגון הסכמי-אוסלו, ואחרים חברתיים-פוליטיים בנוסח העיקרון של "מדינת כל אזרחיה" - טשטוש הזהות הלאומית היהודית וקידום המאפיין הדמוקרטי, המספק לחלק הראשון את הבסיס האידיאולוגי לדרישה הערבית. עיקר הדרישה הערבית היה לא רק שוויון אזרחי אישי (אותו קיבלו מתוקף מגילת העצמאות) אלא
שוויון לאומי - מדינת כל הלאומים היושבים בה. לאחר הקמת מדינה פלשתינית באיו"ש ובעזה (אבל גם ללא עזה), תבוא הדרישה המשלימה
לאחדות הקבוצות הפלשתיניות בארץ-ישראל המערבית. זו לכשתתממש, תביא אותם לרוב דמוגרפי
בעזרת הגירה מהירה מירדן לאיו"ש.
מכאן פתוחה הדרך ה"דמוקרטית" לסתימת הגולל על המדינה היהודית. אם יידרש, ניתן יהיה להסתייע מעט עזרה של טרור אקטיבי מהאזורים הגובלים בישראל ומתוך ערביי ישראל עצמם, והפרויקט יושלם.
האם הדברים הנ"ל מתארים את הדרך האחת והיחידה למימוש החזון הערבי? - לאו-דווקא. סביב ערוץ מחשבה זה, ניתן לטוות ניואנסים שונים ורבים,
שהקו המחבר את כולם יהיה התוצאה הסופית הרצויה. רבים מדברים על תוכנית השלבים זה זמן רב ובדרך כלל נסב הדיון על שימוש בכוח צבאי: כיווץ גבולות הביטחון של ישראל, אותם השיגה במלחמת ששת-הימים, צמצום העומק האסטרטגי ומכאן למכה הסופית והגואלת בכוח צבאי, ערבי, משולב. לחלופין, שילוב של תקיפה צבאית, פעילות טרור חתרנית מבית וצעדת המונים אל מעבר לגדרות הסמוכים למרכזי האוכלוסים היהודיים. אם סאדאת היה מוכן להקריב מיליון איש בכדי להחזיר למצרים את השליטה על סיני, שברובו אינו נחוץ לו בפועל, אין ספק שהפלשתינים והקבוצות הסוניות הגדולות התומכות בהם במדינות השכנות, יהיו מוכנים להקרבה בסדרי גודל דומים, בכדי לבטל את כישלונם הגדול מ-1948.
ישראל התמודדה היטב עם האיומים הצבאיים והכוחניים של הטרור. לפעמים עשתה זאת במידה מטרידה של גמלוניות, בהתחשב ביחסי הכוחות בין הצדדים וברגישותה המופרזת לעיתים לחיי- האדם אצל אויביה. אולם, ישראל לא התמודדה כראוי עם האיומים התהליכיים-אסטרטגיים דוגמת "תוכנית השלבים"
1 ועדיין לוקה בכך.
לאחרונה מסתמנת התפתחות מעודדת - הממשלה הנוכחית התחילה לרדת לעומקם של תהליכים מסוכנים אלה, בין היתר על-רקע התנהלותם של המנהיגים הפוליטיים של ערביי ישראל (הרשימה הערבית המאוחדת, בראשות איימן אודה), התנועות הפונדמנטליסטיות הקיצוניות כפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית
2, ושיתוף הפעולה האידיאולוגי בין השמאל הישראלי הקיצוני לבין הגורמים הערביים, שלא ויתרו על רעיון חיסול מדינת היהודית מבפנים. בתחום
זה חקיקת חוק הלאום היא מהלך חיוני וחשוב. בוויכוח הסרק המתנהל לפעמים במקומותינו בין פרשני השמאל של מגילת העצמאות לבין מי שקורא אותה ככתבה וכלשונה,
חובה להציב גבולות ברורים למותר ולאסור. נכון שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות חוקה, כפי שהתכוונו לעשות אבות המדינה שחתמו על מגיל העצמאות. משלא הסתייע הדבר בינתיים ושנמצאו מי שמבקשים לנצל זאת לרעה, יש לבלום את המגמות השליליות ללא פקפוקים וללא גמגומים. בין אם מוצא הדבר חן בעיני אבירי הדמוקרטיות המתפקרות ובין אם לאו, יש לומר במפורש:
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד. יש בה מקום לאזרחים שאינן יהודים, בתנאי שיכירו בהגדרתה העצמית, יצייתו לחוקיה ולא יחתרו נגדה או יסייעו לאויביה. אזרחים נאמנים הם אזרחים שווי-זכויות כיחידים. הסמלים הלאומיים של ישראל הם אלה שאימצה לעצמה עם הקמתה מהמקורות היהודיים - דגל, המנון, שפה והיסטוריה. חוק השבות הוא חוק המבטיח מקלט לכל יהודי נרדף באשר הוא, ורק ליהודים, משום שהעולם כשל בכך לאורך ההיסטוריה ובמיוחד בתקופת השואה. כל בן לאום אחר שהוא אזרח ישראל יכול לקיים קשר או התייחסות לקבוצות לאום אחרות, בכפוף לאמור לעיל.
מי שכללי משחק אלה אינם מתאימים לו, ללא קשר היכן נולד, מתי ובאיזו מדינה נולדו הוריו - אין מקומו כאן.
נחוץ לא רק לחוקק את הדברים הללו. יש גם לתקן תקנות חדות וברורות לאכיפתם.
שאלת אופיה הלאומי של ישראל, אינה עומדת עוד לדיון. איש לא יעשה את העבודה במקומנו או עבורנו ואי-סגירת מעגל רשע זה היא אווילות וגם סיכון בלתי-נסבל.
