|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

שתי ימי חיי/יוסף כהן אלרן <br>

התחלת הרומן החדש של יוסף כהן אלרן, שתי ימי חיי, ראויה שתיכלל באנתולוגיה, כל כך היא אצילית, מעודנת, מסתורית, פיוטית ורבת משמעות, טומנת בחובה רמזים להמשך הסיפור ולסופו. ככל שחוזרים וקוראים בה, מתרבים ומתחוורים הסימנים לעתיד ומתגלות דקויות חדשות טעונות מחשבה ועם זאת, שפתה פשוטה וטהורה, ללא שום הצטעצעות
16/05/2017  |   אורנה ליברמן   |   ספרים   |   תגובות
תחכום תמים



חלק ראשון: עוגת גבינה פירורים

במפתיע התפתח הסגריר ביום ההוא. כבר הייתי רטוב מן הגשם כאשר התפרצתי לאותו בית קפה קטן שהזדמן לי. זה היה היום החופשי שלי ונסעתי לשוטט בעיר הגדולה. פעם בשבועיים או שלושה הייתי עושה זאת. עולה על אוטובוס ונוסע לתל אביב להריח את ריח הים ואת הרחובות הקרובים. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, והיום היה אפלולי. הגשם תקף פתאום. לא אהבתי לשאת מטרייה, ולא פלא שגשם תקף אותי בכל פעם מחדש. ואולי טעיתי כשנסעתי לתל אביב ביום ההוא. אלא שחשתי את אותו דחף שהיה בי לעתים להתרחק מהנוף המוכר כל כך, שלא הייתה בו אלא השגרה היומית שלי כמורה בשני בתי הספר התיכוניים בעיר. כך קרה שהגשם הפתאומי והלא צפוי הפתיע באחת, ואני פלשתי לאותו בית קפה. כך קרה אולי שבאותה הדקה בדיוק נכנסה גם היא לשם. כי מטרייה אסופה אבל רטובה ומעט נוטפת הייתה נתונה בידה כאשר הציצה לעברי.

מבול, אמרתי כמעט לעצמי.

כן, היא אמרה, מביטה בי בחצי מבט.

כנראה חייכתי אליה כי היא נראתה תוהה עליי. עמדה בי מבוכה מסוימת שמא טעיתי, אבל אחר כך למדתי לדעת כי בפינות שפתיה היה נטוע רבע חיוך תמידי. לא רצוני. נראה שתהיתי אז על רבע החיוך הזה, ואולי משום כך חייכתי. גורלות, יש אומרים. ובעודנו בכך, כבר עמד מולנו מי שהיה ככל הנראה הבעלים של המקום.

בערמומיות אבל במין חינניות לא מבוטלת, אמר: תניחו את המטריות בפינה ותשבו. אולי תה חם ועוגה? נשמח לשרת אתכם.

הוא הביט בי, משתהה. בחן אותי, ואני הבטתי בה. השתהיתי עליה, והיא הביטה בי באותו רבע חיוך ומשכה קלות בכתפיה. לא איכפת לי, אמרו כתפיה. וכשהרחיבה מעט את חיוכה, התחילה להסתמן גומה בלחייה האחת. אחת. ועליי לומר שעד מהרה זאת למדתי: לא לתור אחר גומה בלחייה השנייה.

היא פסעה אל שולחן פנוי, קטן ומעוגל, וכבר התיישבה. עמדתי ולא הייתי בטוח כיצד עליי לנהוג, כשהרחיבה את חיוכה. בתהייה כלשהי הייתי ער לאותה תחושה חזקה שעמדה בי.

עדיין עמדתי, והאיש הבין מה שהבין, ושאל:

אתם יחד?

לא, רק מקרה, בגלל הגשם.

אבל היא אמרה: אתה יכול לשבת.

תודה, מלמלתי.

משכתי בכיסא והתיישבתי. הבטתי לכאן ולכאן: מעט אנשים הסבו לשני שולחנות אחרים, ושני שולחנות עמדו מיותמים. ואז התקרבה אלינו המלצרית היחידה שהייתה שם. לא זכרתי אם קודם לכן הבחנתי בה.

מה להגיש לכם?

אמרתי: הציעו לנו תה ועוגת גבינה. זה יכול להיות טוב. אולי גם בשבילה.

כן, גם לי, אמרה.

המלצרית פנתה והתרחקה אל מעבר לדלפק השירות. והיא הוסיפה: רואה מה עשה הגשם הפתאומי הזה? אבל בלי להסיק מסקנות. בבקשה.

זה סתם תה וסתם עוגה, אמרתי.

היא חזרה אחריי: סתם תה ועוגה.

הייתי בטוח שחייכה. רציתי לחייך אליה ונמנעתי. אולי גם היא רק רצתה, כמוני, וגם היא נמנעה. ראיתי את הגומה שבלחייה וידעתי כי עצרה בעד עצמה. ואחר כך מלמלתי בפה כמעט סגור: פתאום הגשם הזה, כך, באיזו רטינה מתוקה.

הבטתי בה ארוכות, ועיניה לא נעו. כך הבטתי, והיא ישבה מעבר לשולחן הקטן ותהתה עליי. בחוץ עדיין זלג הגשם. וכך התחיל הכול.

מעודי לא אהבתי ימי סגריר, אך באותה שעה מצאתי עצמי מברך על הגשם. בחוץ הוא הוסיף לרדת ללא הפסקה, מאפיל על אור אחרון ומעט מחדיר את האור פנימה. התה החם נעם לכפות ידיי, ואני הקפתי בהן את הכוס. הצעירה שישבה מולי ולא הישירה מבטה אל עיניי נראתה שברירית בשבתה כך. ידיה תחובות היו לכיסי המעיל שלבשה, ובעיניים בצבע הדבש שלה דימיתי לראות איזו נימה ירוקה חבויה.

אמרתי: אני נתי, למעשה נתנאל. זה מה שהוריי נתנו לי.

נתי זה מספיק טוב, מלמלה וחייכה, מביטה בי. גבותיה התרוממו וצנחו חזרה, אחר כך שלפה את ידיה מכיסיה ועשתה כמוני, מניחה אותן סביב הכוס. נראה שנחה דעתה מן החמימות כי הרימה את הכוס אל פיה כדי ללגום מן התה האדמדם. אך בכל זאת נרתעה.

זה עדיין חם, לחשה לעצמה.

ומי את? חייכתי ושאלתי.

אני חני, אמרה.

קיצור של חניתה?

לא, סתם חנה.

ומה עושה חני, סתם חנה?

משרד פרסום, כאן בתל אביב. אפילו לא רחוק מכאן.

פרסומאית?

לא, אני גרפיקאית.

גרפיקה, פרסום, מקצוע יפה, אמרתי. את נהנית, ודאי.

כן, למדיי, זאת המילה. ואתה? שאלה ובחנה אותי. ואז ירתה בי:

אתה מורה לאיזה מקצוע, לאיזה נושא?

נדהמתי לא מעט ובחנתי אותה. היא חייכה וכמעט נקמט מצחה.

מדוע את חושבת כך?

אמרה: זה הרושם שלי.

חייכתי. אני חושב שכבר הריביתי לחייך אליה. לגמתי מהתה וגם היא לגמה. בצעתי במזלג חתיכה מהעוגה שלי, וכנראה בלעתי כאשר אמרתי: כן, אני מודה, אני מלמד ביולוגיה בשני בתי ספר. אבל לא ייתכן שזה שקוף כל כך.

ניחוש מוצלח, הצטנעה. ואיך זה נדבק, שני בתי ספר?

יומיים באחד ועוד שלושה ימים באחר, גדול יותר.

הביטה בי, שתקה וחייכה. הינה, גם היא. היה לה חיוך מיוחד שלא הרחיב את פיה אלא כיווץ אותו. כאילו שפך את שפתיה, ומבעד לזו התחתונה בצבצו קצות שיניה. לא הכרתי חיוך כזה לפני כן, ונראה שהחיוך עשה את שלו. נעשיתי סקרן ומתעניין. מה שראיתי מצדו השני של השולחן הקטן היו עיניים מבריקות שכמו פרושה בהן טיפה של דמע באופן קבוע, צבען דבש ויש בהן ירוק מסתתר, גומה חבויה מעט שנוטה לטבוע בלחייה האחת, ופה שמתכווץ בצורה

מיוחדת וקסומה כאשר היא מחייכת. כל זה הוסיף כמובן את טעמו לעוגת הגבינה שאכלתי. ולתה החם שלגמתי. ולגשם שהוסיף לרדת בחוץ בשעה מוקדמת ומואפלת למדיי של אחר צהריים. זה היה יכול להיות מדכדך, דבר שהייתי נתפס לו בנקל, אך לא הרגשתי כך. אהבתי את עיניה וידעתי שאני מנסה לצוד אותן כל פעם מחדש כשהיא מביטה לעבר האור. את הירוק המוסתר בהן. הסתקרנתי מעצם היותו של הירוק בלתי בולט ונוטה להסתתר. כאותה נפש המגלה טפח ומכסה טפחיים. (עמ' 4-2).

בתיאור פגישתם הראשונה של חני ונתי ביום גשם גורלי אחד משתרבבים פעלים משדה המלחמה או המחלה, שלכאורה אין להם ולא כלום עם הנסיבות, פגישה של בחור ובחורה בשנות השלושים לחייהם שנמשכים זה לזה, לאותו בית קפה, ואז פלשתיפתאום, אני תקףאל אותו בית קפה קטן, הגשם פרצתיהת" מתאהבים ומתחתנים:. נתי וחני מתפרצים זה אל חייו של זה כפי שהגשם התפרץ והפתיע באותו יום למרות בי" (ההדגשות הן שלי) ירתההשיחה השקטה והתרבותית בפגישתם האקראית, כביכול, של שני הצעירים הנימוסיים, המשכילים, העצורים והביישנים. מובן השימוש בשדה הסמנטי המפתיע, הלא מתאים, כביכול, ילך ויתברר בהמשך.

פגישה אקראית? התחלת הרומן כוללת רמזים רבים לאמונתו של המספר, נתי, שחיי אדם קבועים מראש ומה שנראה לו כמקרה הוא למעשה גורל. השתלשלות האירועים בחייו שנראית לו אם כן כמקרה, ומתבררת כמכוונת באיזו יד, מעוצבת (מ-עצב, עצבות) גם על-ידי כובד משקלה של הגנאולוגיה. הוריו נתנו לו את השם נתנאל, מחלה תעיב על אושרו של הזוג הצעיר, האצילי, התמים. האמנם כה תמים? המספר מדגיש לא רק את שניותו שלו אלא גם את זו, הגלויה פחות, של חני. נתי-נתנאל, חני-חנה. כל אחד מהם חתום בחותם השניות ומנהל, לפי דרכו, חיים כפולים. אף אחד מהם לא שלם ופשוט. נתי מלמד בשני בתי ספר, מחלק את זמנו ביניהם, רמז לעתיד שבו יחלק את זמנו בין שתי נשים. לחני יש רק גומה אחת בלחי אחת, רבע חיוך נטוע על פניה, היא מביטה בנתי בחצי מבט. חצאים ורבעים מתכתבים באופן ניגודי עם השלם והסימטרי. עיניה בצבע הדבש מחביאות נימה ירוקה. חני מנחשת שנתי מורה ובהמשך הספר נראה שיש לה יכולות קריאת מציאות מפתיעות ביותר. אישיותה של חני מאוד מורכבת למרות שאין לה נסיון חיים רב ובגילה היא עדיין חיה עם ההורים, פליטי שואה, ומתקשה להיפרד מהם. ולא רק התורשה והשייכות לעם ולדת משפיעות על חיי הגיבורים כי אם גם הלחץ המופעל עליהם מצד המשפחה ועוד גורמים שקשה למיינם. מסתורין של מעבר בינדורי הגורם, למשל, לאב ולבנו להגיב באופן דומה, כפי שיראה ההמשך שבו נתי אומר למירה שהתאהב בה באופן תורשתי.

הצעירים מצאו מפלט מהמבול בבית קפה מסביר פנים, והם שותים תה, מקיפים את הכוס החמימה בידיהם, מקרבים אותה אל פיהם, טועמים עוגת גבינה פירורים משובחת. התקווה לחום אנושי, לאהבה, לקשר פיזי מספק, פועמת בהם והם מברכים על פגישתם. נתי נסע לשוטט בתל אביב, העיר הגדולה, כדי לשבור את שגרת חייו ולהריח את ריח הים, ריח של מרחבים. זה היה היום החופשי שלו. האם יזכה בחירות, באושר ובאהבה? כבר בתחילת דבריו נתי מדבר על "טעות" שעשה כשנסע לתל אביב ביום ההוא שבו הפתיע הגשם והרטיב אותו באין מטריה. ומוטיב הטעות מתעצם כשבעל בית הקפה חושב שהאיש והאישה שנכנסו באו יחד כזוג. וגם נתי טועה בפירוש חיוכה החינני והמיוחד של חני ומבין לאחר מכן שזהו חיוך קבע לא רצוני. וגם עווית זו, בנוסף לגומת החן האחת, הם, למעשה, סימנים להפרעה בתנועות השרירים שתלך ותגבר עד שתהפוך לניוון מוחלט, תכלא את הגיבורה בתוך שיתוק ותביא אותה אל מותה. המחלה, ששמה לאל את תקוותה להיות אם ושהרסה את חייה (ניגוד נפש-גוף), רק מקננת בה בשלב זה, ללא ידיעתה, אבל עוד כמה שנים תפרוץ. העתיד הטרגי יהיה מנוגד לאושר ההתאהבות של ההווה. תשוקתו של נתי אל חופש ומרחבים תושם גם היא לאל בהמשך כשיוטל גם הוא במידה מסוימת אל מעין בית כלא.

פגישה זאת הפותחת את הספר אכן תתברר ככפולת משמעות ותצמיח אירועים דרמטיים רבים שהרומן מיטיב לתאר במתח ההולך וגובר לכל ארכו ולא מסתיים אף בסופו הפתוח. שני השולחנות המיותמים בבית הקפה, שבו לא בילו הרבה אנשים, ביום הסגרירי והאפלולי, מרמזים גם הם על אירועי העתיד. האור, החיוכים, טעם התה והעוגה הערבים, ניגון הגשם על הזגוגיות, הקרבה הנוצרת בין שני הצעירים, הסקרנים לגלות זה את זה, מוכפלים במין נוגות השורה על כל העלילה. אורות וצללים, קור וחום, חיוך ודמע, תום וערמומיות, ברכה וקללה, שקיפות ומסתורין, אלה הם חלק מהניגודים העולים מתיאור פגישתם המכוננת של נתי וחני, בסימן עוגת הגבינה פירורים. לו רק אכלו עוגה אחרת... זהו ספר על כפילות החיים, המיטיב לתאר את שניותם ולתהות עליהם: "באותה מידה שמתחברים החיים פירור ועוד פירור, כך גם יכולים הם לקרוס ולהתפורר." (עמ' 27). זהו גם אחד ממסריו החשובים של ספר הספרים שהדיו נשמעים בתוכן הרומן ובכותרו. גילוי נאות: נושאו המרכזי של הרומן חופף לזה של הבלוג שהקמתי, "לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה (מתוהו לבריאה)", ששם את הדגש על העברית כשפה כפולה, המשקפת בשניותה זו את נפש האדם החצויה.

שניות נוספת באישיותו של נתי היא עובדת היותו גם מורה לביולוגיה וגם סופר. את התאהבותו בחני באותה פגישה בבית קפה הוא משווה להתחלת כתיבה מגששת של רומן שבה, על-אף הגמגום, שולט הביטחון שהיצירה תבקע ותיבעט החוצה. הצלחתו בכתיבת הרומן הראשון שלו תלויה בהמשך פגישותיו עם חני, כך הוא מרגיש. ואכן בזמן אושרו עם חני אין הוא כותב אך הוא שב לרומן שהתחיל כשפוקדת אותם הדרמה של איבוד העוברים. שבע פעמים איבדה חני את התקווה להיות אם ובין ההפלה השלישית לאחרונה כתב נתי הררי את ספרו. ונתי מספר לקורא את תוכן ספרו שהוא מעין תיקון של מה שקרה "באמת", ספר בתוך ספר, גרסה יותר קלה לעיכול מזו שהחיים אילצו אותו לחיות. ועם זאת הספר מספר גם על העתיד, מוסר אירועים שיכול להיות שיקרו כי הסופר שהמציא אותם רוצה בהם. ואם הגיבור-סופר, נתנאל הררי, שבספר הוא לא מורה לביולוגיה כמו במציאות, כי אם גרפיקאי, כמו אשתו, חני, עושה כך שאירועים מסוימים יקרו, האם הדבר לא מעיד על הימצאות בחירה חופשית בחיים?

"ואז כתבתי את הרומן האחרון, שכולו כמיהה, שכולו געגועים ואהבה בלתי אפשרית. בלתי אפשרית אך אין-סופית. אהבה שאין בה פשרות.

אולי כתבתי כך משום שכמהתי לחיים שנשדדו מחני וממני. מכמיהת לבי לאותה אישה שפעם הייתה לי. שכמו אבדה לי. או אולי הייתה זו תחושה מוקדמת, מאוויי מודחק שהיה בי, נבואה עצמית לקראת פלישתה של מירה אל חיי. וזו זו לא הייתה עילהלה להתגלות. יכתבשיהתגשמה. כאילו הייתה מצפה באיזה מקום חבוי ממני וחבוי מעצמה לזמן, ההדגשות הן שלי).169". (עמ' של הטבע, של גורלנו

אך האם הסתירה הנמצאת בדבריו אלה של נתי לא מסבכת עוד ועוד את הדיון? מאוייו הסמויים של הסופר-גיבור שמתגשמים, האם אינם נכפים עליו משום השניות הטבועה בדמו? האם חני התנהגה כפי שהתנהגה בהשפעת ספרו של בעלה שקראה? מה אומר הספר על בחירה חופשית ועל גורל? דומה ששני הגיבורים מאמינים שאין מקרה אך האם זה באמת כך? נתי, מורה לביולוגיה, אומר לחני שבני האדם יכולים לבחור, מדעת, לא בגלל היצר, ואפילו החיות בוחרות, בדרכן. אך האם נתי מאמין באמת במה שהוא אומר לאשתו? נתי בחר אכן לא לעזוב אותה אך מנהל מערכת יחסים מקבילה ולפי מירה, האישה השנייה, שעותיהם השדודות ביחד הם "החיים השלמים" עבורם (עמ' 151). הספר מעורר שאלות, תהיות, הרהורים, פותח צוהר שהולך ומתרחב למחשבות פילוסופיות אודות החיים. המילה "תהייה" על כל נגזרותיה שולטת בספר וחוזרת בו כלייטמוטיב. מהו אושר, מהי אהבה, מהי נאמנות, מהי מחויבות. הגיבורים תוהים על עצמם, על בני זוגם, על בדידותם, על גורלם, על חייהם על רגשותיהם. הגיבור תוהה על מי שנמצא בתוכו ומביט בו מן המראה. לאחר מות אשתו, שיא נוסף ברומן, אומר נתי "תהיתי אז על חיי. על חייו של האדם. חרד בגלל חדלונו. נפשו שחה בגלל ההיכחדות, בגלל הדרך שבה הוא הולך אל סופו". (עמ' 191).

הקריירה של נתי כסופר משגשגת אך חייו הפרטיים לובשים גוון טרגי ובין המציאות והספרות נרקמים קשרים עלומים וסבוכים: "שלושת הספרים שכתבתי פרסמו אותי, והוצאת הספרים ביקשה שאכתוב ולא הניחה לי. בכל ספר תהיתי ביני לבין עצמי מה מחקה את מה: הכתיבה את החיים או החיים את הכתיבה. ואם החיים אינם הכתיבה, איך היה בכוחה של זו לנבא את המשך חיי? ואולי כתב מישהו את תסריט חיינו. אחר כתב אותו." (עמ' 64).

נתי הוא אדם חצוי, משוסע, אדם אחד שהוא שניים (עמ 156) ומערכת היחסים הכפולה שהוא מנהל עם שתי נשים באותו זמן ממחישה את פיצולו. המערכה החדשה בחייו של נתי מסומנת על-ידי הופעתה של אותה אישה שנייה, אותי. היא באה אל תוך חיי צחהשנימירה, המתוארת גם היא במונחים של מלחמה: "כי מירה הייתה האישה, ההדגשות הן שלי). גם כאן מונעים ומטולטלים הגיבורים 65." (עמ' ונהדפתיאותי תקפה פתאום, ובלי שאהיה מוכן על-ידי כוחותיו הדמוניים של הגורל. מאז לידתם, מאז שינקו משדי אמם, ואף לפני כן, לא פסקו הגיבורים מלסבול מהתנכלויותיו של שודד ואולי היה זה אל שדיי שהתחפש לשד. "אולי כתבתי כך משום שכמהתי לחיים שנשדדו מחני וממני". (עמ' 169). ואולי התפיסה הדטרמיניסטית הנדמית כשלטת בתחילת הספר תתגלה לקראת סופו כפחות נחרצת?

נתי, הן כסופר והן כגבר, מרגיש מוחמא מאוד מכך שאישה נאה וחושנית, רופאה בכירה, הצעירה ממנו ביותר מתריסר שנים, מעריצה את כתיבתו, מתאהבת בו וחושקת בו. נתי הוא כבר בן 55 כשמתרחש נס הפלישה השני בחייו. באמצעותה של מירה, הוא מתאהב שנית וחי נעורים שניים, חש כמי שהגורל בחר בו. כמו שבעבר, כשהיה מורה צעיר, נהג לקחת לו יום חופשה כל שבועיים או שלושה כדי לשוטט בעיר הגדולה, כך גם עכשיו, סיגל לו מנהג להיפגש עם מירה בחדר קבוע במלונית שנעשה כמו ביתם השני (גם מירה נשואה ובנוסף אם לשלוש בנות). אנשים תחת דיאליזה אומרים שהם חיים רק חצי חיים, בימים שאין להם טיפול, שזה שלושה עד ארבעה ימים בשבוע. כך מספרת מירה מנסיונה כרופאה (עמ' 125). חיים כפולים, חצי חיים - איה הם החיים השלמים, אלה שאינם כפולים ואינם חצויים? לא ברומן "שתי ימי חיי", שבו מספר מורה לביולוגיה וסופר, נתנאל הררי, על חייו המסובכים ונקודות המפנה בהם במשך ארבעים שנה. בהתחלתו של הרומן, נתי הוא בן קצת למעלה משלושים ובסופו, חצה את גיל השבעים.

סיפור אהבתם של מירה, האישה השנייה, ונתי נראה כמו לקוח מתוך רומן של זה האחרון אבל מוצג כמציאות. כך אומרת מירה לנתי כשפגישותיהם בהיחבא מבני זוגם הרשמיים נמשכות שנים: "נצטרך להיות יותר חזקים מהגורל הזה שלנו, להיות תמיד מחוברים ככה, כמו איזה סיפור שהמצאת, כמו דמיון שקם לתחייה ואתה לא יכול לו" (עמ' 131).

ואז, בעודו שרוי בהתלהבותה של ההתאהבות השנייה, פורצת מחלתה של חני, אהבתו הראשונה, ומפוררת אותה מבפנים. אין זה סיפור פשוט וסטריאוטיפי על זוג נאהבים שמצפים למותה של האישה החוקית כדי להשתחרר מכבליהם ולחיות את אהבתם בחירות ובגלוי. כלל וכלל לא. האישה שנתי נשוי לה היא אישה חשובה ונאהבת. בעלה לא ציפה למותה שהסב לו עצב גדול וקרע את חייו פעם נוספת. הלילה לפני מותה של חני הוא שיא נוסף, חזק מאוד ברומן, שמתכתב עם תחילתו, עם פגישתם, ראשית אהבתם, ושמאיר את שתי אהבותיו של נתי באור בלתי צפוי. וכך גם סופו של הרומן המסתיים במרחב ניטרלי, במלונית ביער, לא פה ולא שם. ואולי, חני החולה שנפטרה בטרם עת ומירה הרופאה שלעתים מרפאת ולעתים לא עולה בידה להציל אנשים ממוות, מסמלות שני זרמים בנפשו של האמן, המושכים אותו לכיוונים מנוגדים (הכתיבה ברומן מתוארת כחצייה של יער)? למרות שפירוש זה עלה בדעתי, יש לציין שהדמויות ריאליסטיות מאוד וכמו לקוחות מהחיים האמתיים. חני היא גרפיקאית, רעיונאית, אמנית כמו נתי. מירה היא רופאה ובזה היא דומה לנתי, מורה לביולוגיה. בתוך כך היא גם קוראת נלהבת של ספרים ונמשכת לנתי משום שהזדהתה עם ספרו, רוחניותו ויצירתיותו.

זהו ספר עשיר על צורך בכתיבה ואי יכולת לכתוב, על אהבה לא בלעדית, על הורות ואין הורות, על נאמנות, כנות ושקרים, על גוף ונפש, על אהבה רגשית ועל אהבת בשרים שאינן מנוגדות כלל זו לזו בספר אלא יוצרות בו קשרים מיוחדים, על רוחניות ויצריות, על מיצוי ופיצוי, גיל והזדקנות, בריאות ומחלה, חיים ומוות. זהו ספר על מודע ותת מודע, המתגלה בספר שבתוך הספר. בגרסה שכותב נתי ליחסיו עם חני, יש בו כעס על אשתו שאותו הוא אינו מבטא בחייו "האמתיים", דהיינו בספר העוטף את הספר. זהו רומן שחוקר נפשות של בני אדם רגישים ועדינים, משולש בלתי רגיל, נדיר בתגובותיו האצילות. בכתיבתו של נתי, המבליטה ומאחה ניגודים וסתירות, יש ניגון נוגה של השלמה תבונית עם החיים החולפים ואירועיהם, על הטוב והרע שבהם. זהו ספר היוצר קשר רגשי בין דמויותיו לקורא, הנוגע בנימי הנפש של זה ומשנה בו משהו כשהוא סוגר את הדף האחרון. וכל זאת בשפה טהורה שאינה מנסה למצוא חן אך דווקא משום כך חודרת ללב. כפי ששתי נשותיו של נתי, חני ומירה, כישפו אותו, כל אחת בדרכה שלה, כך גם ספרו של יוסף כהן אלרן, שתי ימי חיי, הקסים אותי בתחכומו התמים והותיר אותי מרוגשת ומהורהרת.

יוסף כהן אלרן, שתי ימי חיי, צבעונים, 2017. ציור העטיפה: הודיאל אפריאט (בן ענת).
תאריך:  16/05/2017   |   עודכן:  16/05/2017
אורנה ליברמן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יוסף לב חלה בשיתוק ילדים בהיותו בגיל 12 ופרפר בין חיים ומוות. בספר המרתק מספר יוסף כיצד ממצב אנוש הפך למאמן ג'ודו בעל שם בינלאומי, בעל חגורה שחורה דאן 6. הוא מספר, בין היתר, על עבודותיו לפרנסתו כעיתונאי, על הרפתקאותיו בתקופת השלטון הבריטי בארץ ועל התנסויותיו המגוונות בארץ ובעולם בדרכו לפסגה.
08/05/2017  |  מירב בורשטיין  |   ספרים
הספר כולל מבחר שירים שהופיעו בספרים קודמים וגם שירים חדשים עם צאתו לאור זכה הספר "נקמת הילד המגמגם" להד תקשורתי רחב ומעניין ואנו שמחים להציגו בפני הקוראים
04/05/2017  |  דניאל פלורנטין  |   ספרים
"דמינו לעצמכם שאתם מתעוררים באמצע הלילה ועל שולחן העבודה שבחדרכם... יושב נער זר ולא מוכר. כשהתעוררה באמצע הלילה... שכבה בדממה מבוהלת. הנער ישב ברוגע ונראה נינוח ביותר בחדרה... היא עשתה את הדבר שנראה לה הכי הגיוני באותו רגע, וחזרה לישון".
30/04/2017  |  מירב בורשטיין  |   ספרים
"החדר היה אפלולי ומנורה אחת שהייתה תלויה במרכז התקרה ניסתה להאיר ללא הצלחה יתרה. סורג חלוד חסם חלון קטן סמוך לתקרה. צבע הקירות הירוק בהיר התקלף במקומות אחדים והמרצפות היו אפורות אולי מלכלוך, אולי מרוב שנים... קצף של רוק צבע בלבן את שפתיו היבשות. הרצועות מנעו ממנו להתנפל עלינו".
05/04/2017  |  מירב בורשטיין  |   ספרים
פרק 1
30/03/2017  |  ציפי לוין  |   ספרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
צבי גיל
צבי גיל
האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים    היו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
אלי אלון
אלי אלון
בעוברי ברחוב צד את עיני נוסחו המוזר של שלט הרחוב שמופיע עליו הכיתוב הבא בלבד: "דוד סמילנסקי פקיד ועסקן, מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב"    משום אין אזכור בשלט ולו ברמז לעובדת היותו...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il