לָתֵת כְּדֵי לְקַבֵּל
מָה עִנְיָן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי
תְּמֵהִים וְשׁוֹאֲלִים אֶת אֵל שַׁדָּי
לְלַמֶדְךָ שֶׁיֵּשׁ לָתֵת כְּדֵי לְקַבֵּל
בְּשׁוּב יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ שֶׁנָתַן הָאֵל
שׁוּב לֹא יוֹרִיד ה' מָן וּשְׂלָיו חִנַּם
עַל הָאָדָם לַעֲמוֹל לְמַעֲנָם
לַמְרוֹת שֶׁהוֹרִישׁ ה' לְעַמּוֹ נַחֲלָה
חִיֵּב אוֹתוֹ לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ תְחִלָּה
לִישֵׁב בָּהּ לְזָרְעָהּ וְּלהוֹצִיא לֶחֶם
יַחַד אַבְרֶךְ והֶדְיוֹט שְׁכֶם אל שְׁכֶם
וְעַל פַּת הַלֶּחֶם לְהִלָּחֵם


משננים שוב את מצוות התורה

הקב"ה יודע את נפש האדם, ויודע שיש והאדם נרדם על משמרתו. בפרשת בהר חוזר הכתוב להזכיר לישראל את אשר עתידים הם לעשות בבואם לארץ כנען, אשר אליה הולכים הם במדבר שנים רבות. הקב"ה מבקש להזכיר לישראל כי בבואם אל הארץ היעודה עליהם להוציא לחם מן הארץ, כי לא ירד יותר מָן וּשְׂלָיו מן השמים כפי שזה נעשה להם בלכתם במדבר. ברם בבואם לארץ שה' הבטיחה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, יהיה על בני ישראל לחלק ביניהם את הארץ לנחלות, שבט שבט ונחלתו,להוציא שבט לוי שלא יקבל נחלה, על הבאים לארץ להתישב קבע בה ולעבד את אדמתה כל שבט בנחלתו, בכך הקב"ה מזכיר לישראל את אשר גזר הוא על אדם הראשון: "כי בזיעת אפך תוכל לחם". וכך ישראל צריך להתייחס לאדמה כמו אל האדם, שש שנים יזרעו אותה ויטעו בה עצי פרי וגפן ובשנה השביעית "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' (כה/ד) כשם שהאדם עובד ששה ימים בשבוע וביום השביעי שובת לְהִנָּפַשׁ, כך גם האדמה תעובד שש שנים ותתן פריה ותבואתה ובשנה השביעית תשבות והשדה לא יזרע ופרי עץ השדה לא יאכל והכרם לא יִזָּמֵר, שנת שבתון תהיה, שנת שְׁמִטָּה מלשון לִשְׁמוֹט לותר לא לקבל כותור על חוב, אלא כשמדובר באדמה הכונה לתבואתה ובעץ לפריו ובכרם לענביו ויינו. דברים אלה שנאמרים בפתח פרשת בהר, למעשה כבר נאמרו בעת מתן תורה על הר סיני, מה מצא הכתוב לחזור עליהם שוב? אלא שכל המצוות נאמרו בהר סיני והתורה חוזרת ואומרת אותם פעם אחר פעם. לגבי הזכרת מצוות התורה פעם אחר פעם הייתה התייחסות לכך בשבוע שעבר בפרשת אחרי-מות קדושים. שם חוזר הכתוב על עשרת הדברות בשלמותם בנוסח שונה במקצת, למרות שהדברים נאמרו בהר סיני. את על עשרת הדברים חוזרת התורה בשלמותם במשנה תורה הוא ספר דברים . מכאן רש"י כדרכו שואל ועונה: מה ענין שְׁמִטָּה אֶצֶל הר סיני? הלא בסוף פרשת שמיני-סוף ספר ויקרא נאמר: אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני (כז/לד) ולמה איפא נכתב כאן בִּמְיֻחַד שמצות שְׁמִטָּה נאמרה בהר סיני? כאמור כל המצוות נאמרו מסיני. אלא שכאן הדברים נאמרים לקראת בוא ישארל לארץ כנען שנאמר: כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה' (כה/ב) אין לנצל כוחה של האדמה ולדלדל אותה. כי האדמה מקור מחיתו של האדם עלי אדמות. היא המצמיחה מזון למחיתו של האדם, וגם כדי להפריש מעשרות לכהנים שינהיגו את העם הם יוצאי שבט לוי שלא קבל נחלה כיתר השבטים. הַפְרָשַׁת המעשרות נועדה להבטיח לכהנים וללויים מזון למלא את תפקידם בלי דאגה לפרנסה. כי על כן נצטוו גם להפריש מעשרות למטרה זו. כאמור ספר דבריםחוזר על כל המצוות של הספרים: שמות, ויקרא ובמדבר, דרך זו של חזרה על המצוות, היא אחת משלוש עשרה מִּדּוֹת שבהן התורה נדרשת. מצות השְׁמִטָּה כאן באה ללמד לגבי כל המצוות.

רק היושב קבע בארץ מקים את כל מצוות התורה

היושבים בארצות נכר מאונס אין אנו יכולים לטעון כלפיהם דבר, כך הגורל גזר עליהם. ברם אלה שבחרו לעזוב את הארץ מרצון, כדי לרדוף אחר הכסף והנוחות וגרים מרצון בנכר אינם יכולים להחשב כצדיקים גמורים, גם אם הם לומדי תורה, משנה ותלמוד. בערבית נאמר על אלה, "בִּיַעְרֶף וּבְיִחְרֶף" (תרגום: יודע ומתכחש). אלה חוטאים ומצדיקים חטאם, כי בחרו לשבת מחוץ לארץ ישראל מרצון, הם אינם מקימים את מצות המעשרות והַשְּמִטָּה והיובל, כי מצוות אלה מתקימות אך ורק על אדמת ארץ ישראל. אשר לחשיבות הקנין של הקרקע בארץ ישראל אומר הכתוב כי הקב"ה נתן לישראל את הארץ כפקדון וחובה עליהם לקדש את אדמתה ולשמור עליה מכל משמר. בעשותנו כן אנו עושים רצון הקב"ה שנתן לנו אותה למשמרת שנאמר: והארץ לא תמכר לצמיתֻת כי לי הארץ (כה/כג) לפיכך כל מי שקבל נחלה רואה בה פיקדון שתשמש אותו ואת הדורות האחרים אחריו. כדי לשמור על הפיקדון מצווים אנו להתישב בה לצמיתות כל שבט בנחלתו. מכאן שכל היושב מרצון מחוץ לארץ ישראל, איננו מקיים את כל מצוות התורה. יש לתמוה על אלה הטוענים כי הם דבקים במצוות התורה, ומטיפים שלא להכיר בריבונות ישראל כישות ממלכתית, דהיינו כנחלתו של ישראל ובמושגים של ימינו אינם מכירים בישות הקימת בארץ כישות ממלכתית עצמאית של עם ישראל, יען כי לפי תפישתם בקים ישראל ישות ממשלית הם "מקרבים" (או דוחה) את "הקץ", כלומר דוחים בוא המשיח. "חֶרְדָּתָם" זו של אלה הוא הפרת מצוות התורה בצורה הזהה ליחס אויבי ישראל לעם ישראל. יש בכך משום הפרת קיום מצוות התורה וְחַטָּאָה. עמדה זו של הטוענים כך, אין לה אחיזה בתורת ישראל, כאמור הם החוטאים כלפי הקב"ה שלא מקימים את מצות התורה, כפי שצוה אותם על ישראל. בין היתר לרשת את הארץ ולשים עליהם מלך (ספר דברים) אלה גם מפקירים את הארץ לְאֻמּוֹת העולם וזה חטא בל יְכֻפַּר. קיום ישות ממלכתית בארץ איננה סותרת את בוא הגואל, ישוב הארץ מצוה חשובה מן התורה ועל דעת כל חכמי ישראל הרואים בתהליך הגאולה צעד אחר צעד ושעל אחר שעל ורצון הקב"ה מתגשם . לפיכך מדינת ישראל מצליחה בכך שכובשת את העולם בָּחָכְמָה וַּבַּמָּדע וּבַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה ובכל שטחי החיים. האם זה איננו רצונו של הקב"ה? . ההתנכרות לקיומה של מדינת ישראל דומה לכריתת הענף עליו יושב עם ישראל בימינו במו ידינו. שתי הפרשות בהר וּבְחֻקֹּתַי המסימות את ספר ויקרא חוזרת על דברי בראשית בכל הנוגע לשמירה על הארץ והכתוב קובע כללים בהן על האופן בו העם צריך לנהוג באדמת ארץ ישראל. בעיקר עליו לשמור על על הקנין בה, ועל האדמה כדי שתתן לעם לאכול מפריה. כל התנהגות אחרת שאיננה מכירה בקוממיות ישראל בארצו כישות ממלכתית מחזק את שונאי ישראל ואת אלה שתובעים לעצמם זכות עליה, למרות הכתוב בתורה.

התורה ומצוותיה מקנים ביטחון לעם בישראל

מה מְצַוֶּה הקב"ה את ישראל, אם לא לנהוג על-פי חק ולקים מצוות הקשורות לארץ, ומצוות הקשורת לאדם, בכך מקימים את גם את האמונה באלוהי ישראל ובקדושתו גם אלה שאינם מקימים את מצוות התורה ואפיךו האפיקורסים שבהם. לא במקרה מובאת פרשת בחקתי כמסימת ספר ויקרא אחרי הדינים הקשורים לארץ ולאדמה לעמה ולהנהגתה על-ידי הכהנים והלויים בהיות המשכן ובהיות המקדש עומד על-כנו . הדגש הוא על קיום המצוות בבחינת חֻקָּה וְחֹק וִּמִשְׁפָּט לאמור כי רק בקיומם יתקים עם ישראל, כי לא ניתן לנתק בין האדם לאדמה. החשיבות לך מקבלת ביטוי בפסוק השישי בפרשת בחקתי, שמבהיר לישראל כי: "אם בחקתי תלכו ומצותי תשמרו..." כלומר רק בקיום חֻקַּת האלוהים כפי שבואר הדבר קודם לכן, הן בקשר לארץ ולאדמה והן למצוות הקשורות לאדם, יהיה שלום בארץ וכך זה נאמר: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ ולרב לא תעבר בארצכם ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב ועוד כהנה וכהנה (כו/ו,ז,) המושג קְדֻשָּׁה בַּפְּרָשָׁה משמעו קיום הדין, עזרה לזולת, קיום חק ומשפט אשר העם בחר לקימם עוד בהר סיני בהצהירו: נעשה ונשמע . אלה הם תנאי בל יעבור לחיי שלום בארץ. לכן בחקתי גם מזהירה את האדם בישראל,: ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תִּגְעַל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי לְהַפְרְכֶם את בריתי אף אני אני אעשה זאת לכם ...(כו/טו,טז) כאן יש אי-הקבלה לאמירה "אם בחקתי תלכו וגו'..." כי התוצאה או הענישה, מתחילה בפגיעה באדם עצמו וביבול האדמה וּבְהִנַגְפות האדם מישראל בפני אויבו ובהפלת פחד בעם לבלתי יכולתו לעמוד בכך, גם חיי העם יהיו ללא נשא, כי האדמה תהיה לְשַׁמָּה. וזה יביא לפיזור העם בין הגויים והארץ תֵּעָזֵב. זה תאור של תוהו ובוהו שיהיה בארץ ולא תהיה משמעות לכתוב: קדשים תהיה כי קדש אני ה' אלוהיכם (קדשים יט/ב) הַקְּדֻשָּׁה איננה מובנת מאליה. עם ישראל לא יחשב לקדוש, אלא אם יקים את הדברים הַמְיַחְדִּים אותו, שמקבלים ביטוי במעשיו ובשמירה על מצוות התורה הקשורים לארץ. רק בקיום כל המאפינים האלה ובכלל זה תורת ישראל וצווייה ומועדיה ככתוב בתורה ובשמירה על טהרת המשפחה, ובשמירה על אחוה ורעות בין בני העם לבין עצמם ובין בני העם לבין האזרח, הגר והתושב כתושב כאזרח, יהיה העם קדוש.

לְפִיכַךְ חֻמָּשׁ וַיִּקְרָא מִסְתַיֵּם בְּאַזְהָרָה
אֵיךְ יִהְיֶה עַם קָדוֹשׁ בַּגּוֹיִים לְתִפְאֲרָה
לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת שֶּׁיִּחְדָּה אוֹתָם הַתּוֹרָה
כִּי בְּקִיּוּמַם יָבוֹא שָּׁלוֹם בָּאָרֶץ בִּמְהֵרָה
כִּי רַק לֶאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַגְּבוּרָה
לַשַּוְא נָשִׂים מִבְטָחֵנוּ בָּאָדָם יְצוּר אֱנוֹשׁ
נָשִׂים מִבְטָחֵנוּ בְּעַצְמֶנוּ וְאַל לָנוּ לַחֲשׁוֹשׁ
וְכִי רַק בּטֹהָר מַעֲשֶׂינוּ נִהְיֶה עַם קָדוֹשׁ
ה' יִלָּחֵם לָנוּ אִם אָנוּ נֵדַע הֵיטֵב לַחֲרוֹשׁ
אָז אָנוּ נִשָּׁאֵר וְאוֹיְבֶנוּ יִפְרוֹשׁ
אֵין מְדֻבַּר בַּאֲחָרִית הַיָּמִים זֶה מוּחֲשִׁי
נַגִּיעַ לָבֶטַח לַמַּטָּרָה לֹא עַל בָּסִיס רִגְשִׁי
וְנִזְכּוֹר זֹאת תָּפַשְׂתָּ מְרֻבֶּה לֹא תָּפַשְתָּ
עָשִׂיתָ וּבְחָכְמָה נָהַגְתָּ הַמְּעַט רָכַשְׁתָּ
וַאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים שָׁמַרְתָּ