"הרבה לפנים משורת הדין, מאחר שלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות" - דבריו של שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, בפסק דין שדחה על הסף עתירה לבג"ץ. ובפסק דין אחר של אותו שופט מאותו יום (18.5.17): "לפנים משורת הדין, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות לטובת אוצר המדינה". ואנחנו שואלים: למה? מדוע שכולנו נשלם תמורת הזמן שגוזלים עותרי-סרק - והם ישלמו בדיוק כמונו?

עמית דחה על הסף בתוך 24 שעות ארבע עתירות שנדונו בהרכב בו ישב עם עוזי פוגלמן ואורי שהם. בשלוש מהן לא הטיל הוצאות, למרות שהיו מופרכות לחלוטין ולמרות שהצריכו הרכב כדי לזרוק אותן לסל המיחזור הקרוב. רק באחת, בה העותרת הייתה חברה מסחרית, הטיל הוצאות של 10,000 שקל - משום ששם נדרשה תגובה של המשיבות. אבל בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בכלל, מרבים לדבר על כל שהזמן הוא המשאב היקר ביותר שלהם והוא מצוי במחסור ניכר - ובאותה נשימה ממש, מחליטים "לפנים משורת הדין" שלא לחייב בהוצאות את מי שגוזל את המשאב הזה, השייך לציבור כולו. זה לא הולך ביחד.

פסק הדין הראשון מבין הארבעה היה בעתירה של רון ריטבלט, שריצה ארבע שנות מאסר בפרשת שוחד, להעמיד לדין את אחד העדים במשפטו. עמית הזכיר לעורך דינו, אייל טל, משהו בסיסי: צריך לצרף את כל מי שעלול להיפגע מהעתירה - והוא לא צירף את אותו עד. חוץ מזה, הרי בג"ץ לא מתערב בהחלטות של המשטרה והפרקליטות, כפי שאמר - מדגיש עמית - עשרות ואולי מאות פעמים. כלומר: זו הייתה עתירה ברמה של (אולי) סטודנט בסמסטר א' בשנה א'. אבל איש לא שילם עליה - חוץ מאיתנו.

לאחר מכן נדרש בג"ץ לעתירתו של המטה למען ארץ ישראל, לאפשר גישה חופשית של יהודים להר-הבית ביום ירושלים הקרוב. עמית הגיב בציניות: "משום מה, מוגשת עתירה זו כשבוע לפני התאריך הנ"ל והעותרת אף מבקשת לקבוע הדיון בדחיפות עוד קודם לכן. זאת, על-אף שמהעתירה לא עולה כל נתון שנתחדש לעותרת משך 50 השנים שנסקרו בעתירתה.

"איני רואה כל סיבה שהעותרת תכניס את המערכת לסד זמנים דוחק של שבוע ימים לצורך מתן תגובה וקביעת דיון. כל זאת, לגבי עתירה המשתרעת על כ-30 עמודים (בצירוף נספחים) ומגוללת כמעט את כל עילות המשפט המינהלי, לרבות הטענה כי ראש הממשלה נמצא בניגוד עניינים 'בכל הנוגע להחלטות אופרטיביות למשטרת
ישראל' הנוגעות להר-הבית".

עמית גם מצא מתאם בין התנהגותו של המטה, שיוצג בידי עו"ד אביעד ויסולי, לבין פסק דין של השופט מישאל חשין מלפני תריסר שנים: "אין להשלים עם תופעה מעין זו, שעורך דין יכתוב מכתב התראה למשרד ממשרדי הממשלה, ולאחר שבוע ימים יפנה בעתירה לבג"ץ". ולמרות כל אלו - "הרבה לפנים משורת הדין" לא חויב המטה בהוצאות.

הלאה. עו"ד רענן בר-זוהר ביקש מבג"ץ להתערב בהכרעתו של בית הדין הרבני הגדול בסכסוך ארוך לגבי ירושת בעלה של מרשתו. עמית השיב: "די לעיין בעתירה כדי להיווכח כי מדובר בערעור לכל דבר ועניין בשאלה משפטית מובהקת של פרשנות הסכם, באצטלא של טענות נוסח חריגה מסמכות או חוסר סבירות קיצונית".

לדברי עמית, "אף יש להצר על כך, שעתירה כגון דא מוגשת למרות עשרות אם לא מאות פסקי דין שניתנו בבית משפט זה והדגישו פעם אחר פעם כי: 'בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור
על החלטות בתי הדין הדתיים, ובתי הדין הרבניים בכלל זאת. התערבות בהחלטות בתי הדין הדתיים תיעשה רק בנסיבות מיוחדות". בר-זוהר גם העלה טענת סרק של חוסר סמכות, תוך שהוא מתעלם מכך שהצדדים מתדיינים למעלה מעשור בפני בית הדין הרבני.

ומה שהכי חמור: "עוד בדיון שנערך בפני בית משפט זה בבג"ץ 1854/13 הנ"ל המלצנו לעותרת לחזור בה מהעתירה, שנסבה על 'סיבוב קודם' בין הצדדים, ויש להצר על כך שהעותרת לא הפנימה המלצתנו". כלומר: מדובר בעותרת - או למעשה בעורך דין - שמטרידים את בג"ץ שלא לצורך, כי זה הרי לא עולה להם דבר, שהרי בסופו של דבר "לפנים משורת הדין, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות לטובת אוצר המדינה".

העתירה היחידה בה פסק עמית הוצאות הייתה בזו של חברת סגולת יואב נגד רשות המים והביוב. היא נדחתה על הסף של קיומו של סעד חלופי - תביעה כספית רגילה - שעליו משום מה לא טרח לחשוב בא-כוחה של החברה, עו"ד אופיר רשף. כאן, כאמור, משום שהוגשו תשובות - נפסקו הוצאות.

אם כן, שאלתנו - התקפה לגבי שופטי בג"ץ בכלל - נותרה ללא מענה: מתי תפסיקו לחלק בכזו נדיבות את הזמן והמשאבים שלנו המופקדים בידיכם? מתי תתחילו לסנן את עתירות הסרק על-ידי הטלת הוצאות משמעותיות? ומתי תעבירו מסר בדמות הוצאות אישיות לעורכי דין חובבנים/שרלטנים, המוציאים מלקוחותיהם שכר טירחה תמורת עתירות חסרות יסוד?