את הפרשות של השבוע הזה "בהר" ו"בחוקותי" לא קרא
יצחק תשובה, כשהגיש באותו שבוע תביעה כספית בסך 2 מיליון שקל מכל תושב בגבעת עמל, שלא פינה את ביתו, בו נולד ובו חי מיום שמשפחתו קיבלה את הבית מהמדינה לפני 69 שנים. חלק הארי של הנתבעים הם קשישים וקשי יום.
מדינה, שלא חסמה את דרכו של יצחק תשובה לדרוש שני מיליון שקל מקשי יום, מתנכרת לדרישה העומדת במרכז הפרשה להגיש את כל הסיוע "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ".
המציאות הישראלית חוותה גילוח ותספורות של סכומי עתק לבעלי הון, אך היא אינה יכולה להצביע על גילוח פעוט אחד או תספורת קצרה אחת לַמָּך וְלָרָש, שנקלע לקשיים בפירעון משכנתא, ומצא עצמו ואת בני משפחתו ברחוב. ובמקרה הנדון עומדת מהצד שאיל הון מתנכר בחסות החוק ל"מָךְ" ול"רָשׁ".
השבוע, המפגיש אותנו עם ערכי פרשות "בהר ו"בחוקותי" המסיימות את ספר ויקרא, מחייב אותנו להקשיב לקול "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ". במיוחד פרשת "בהר" מאתגרת אותנו כחברה במחויבות שלנו למנוע נפילה והתמוטטות של הפרט מבחינה כלכלית, ואם נפל להושיט לו יד תומכת ומחלצת. עלינו כחברה מוטלת חובה למנוע שאדם בחברה יָמוּךְ .
הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" הוא ייחודי לפרשת שלנו, הוא מופיע שלוש פעמים. אבות דרבי נתן רואה במילה "מָךְ" אחד משבעת הכינויים לביטוי של עוני: עָנִי, רָשׁ, דָּךְ, דַּל, אֶבְיוֹן, מִסְכֵּן וּמָךְ.
בפרק כ"ה 25 אנו מחויבים למנוע התרוששות של אדם מנכסי קיום בסיסיים כמו בית ושדה. מצער, שכיום איננו מחייבים את הבנקים ברוח הפרשה למנוע סילוק משפחה מביתה, אם לא עמדה בהתחייבות כספית כתוצאה ממעידה כלכלית . בפרק כ"ה 25 נדרשת החברה למצוא פתרון למצב "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", שאין בידיו כלים לחלץ עצמו, ביתו או שדהו מאיימת נושים. זו פשיטת רגל מוסרית שלנו כחברה, שלא הקמנו מנגנונים שיהיו מותאמים למציאות של המאה ה-21. מנגנונים שיחייבו בנקים ורשויות החוק לאמץ את צווי פרשת "בהר" .
יש להמיר את הדיון הפרשני השמימי של הפרשה בתרגום מידי למציאות חיינו. כל שנה מדובר באלפי מפונים מבתיהם. יש להמיר את הדיון בזעקת הַמָּךְ בספר ויקרא כ"ה 25 לחקיקה חברתית שתיצור עוגני הצלה לַמָּךְ.
בפרק כ"ה 35-37 מצוּוה החברה הישראלית בביטול מוחלט של נשך כלפי אדם. הפרשה מגלה את כל הרגישות כלפי אדם שמתקשה לעמוד בעול פירעון הנשך. כדי שהרגישות הזו לא תישאר תחומה רק במלל של כתובים וגווילי ספר קדוש, יש להעביר את הרגישות לכלים מעשיים המגובים בחוק.
מן הראוי שנעמוד על הקשר בין הפועל "יָמוּךְ" ובין שם התואר "נָמוּךְ". הקשר הלשוני בין שתי המלים מעיד על כמיהה של המחוקק לדפוסי שוויון חברתי, כמיהה לחברה בה לא יהיו קטבים חברתיים, כמיהה לחברה בה לא יהיו אזרחים נמוכים במעמדם כלכלי. קובעי המדיניות החברתית בישראל מתנכרים לרוח פרשת השבוע. מהלך דורסני של יצחק תשובה כלפי הַמָּךְ וְהָרָשׁ בגבעת עמל מקבל את מלוא הגיבוי המשפטי.
פרשת "בהר" מעלה נושא ערכי המחייב אותנו כחברה לשמוט חובות בשנה השביעית. יבול הארץ והחובות נשמטים באותה שנה. אנחנו מצוּוים, שאדם במצוקה החי בתוכנו לא יישמט מידינו. וכדי שזה יקוים, אנו חייבים להשתית בתוכנו חברה, שאדניה הכלכליים כרויים לא רק לרחשי לבו של ההון, אלא יהיו קשובים יותר להון האנושי היוצר והעובד שחי בתוכה .
במציאות חיינו מתאפשרת שמיטת חובות של מיליארדים למי שעונה לשם יצחק תשובה, אך לא לַמָּךְ ולא לָרָשׁ בגבעת עמל.
