השם "ווטרגייט" חוזר ועולה שוב ושוב בשבועות האחרונים, במיוחד מאז פיטר דונלד טראמפ את ג'ים קומי מתפקיד ראש ה-FBI. האמנם הפרשות דומות והאם גם סופן יהיה דומה? סקוט ארמסטרונג, שהיה חבר בצוות ועדת הסנאט לעניין ווטרגייט ומאוחר יותר עיתונאי בכיר, הצביע בתחילת השבוע בניו-יורק טיימס על הבדל חשוב בין הפרשות: תפקידו של הקונגרס.

פיטוריו של קומי הזכירו לרבים את החלטתו של ריצ'רד ניקסון לפטר באוקטובר 1973 את התובע המיוחד בפרשה, ארצ'יבולד קוקס. הרמז של טראמפ לפיו הקליט את שיחותיו עם קומי, הזכיר מיד את ההקלטות הידועות לשמצה שהביאו לנפילתו של ניקסון. והדרישות לחקירה מעמיקה של קשרי טראמפ-רוסיה בידי הקונגרס החזירו את ארמסטרונג לימים בהם היה בן 27.

החקירה של ועדת הסנאט סייעה לחשוף את הראיות המפלילות ביותר נגד ניקסון, כולל קיומן של ההקלטות – אך התובע המיוחד מילא גם הוא תפקיד קריטי, אומר ארמסטרונג, בכך שגרם לפרסומן של אותן ראיות. שני הגורמים התגברו על מכשולים מפלגתיים ומשפטיים, ולדעת ארמסטרונג ניתן להפיק לקחים מפעילותם גם בעידן המאוד-מפלגתי של 2017.

הרפובליקנים ניסו לשבש

ועדת ווטרגייט הוקמה בפברואר 1973 בראשותו של סם ארווין הדמוקרט ולצידו הווארד בייקר הרפובליקני. הוועדה ניסתה להציג תדמית בלתי מפלגתית, אבל מאחורי דלתיים סגורות – האמת הייתה הפוכה לחלוטין, מעיד ארמסטרונג. העד המרכזי של הוועדה היה ג'ון דין, לשעבר יועץ משפטי בבית הלבן, שחשף את נסיונות הטיוח של ניקסון ואנשיו. בחשאי הוא הזהיר את הדמוקרטים בוועדה שבייקר ויועצו המשפטי, פרד תומפסון (לימים מכוכבי הסדרה "חוק וסדר"), מנסים להכשיל את החקירה הקונגרסיאלית.

לפני שהחלו השימועים החליט הצוות הדמוקרטי שלא להעביר לרפובליקנים את המידע המפליל שמסר דין. זאת ועוד: על-פי הוראותיו של היועץ המשפטי לוועדה, סמואל דאש, עקב ארמסטרונג אחרי יועצו הראשי של בייקר וגילה שהוא נפגש בחשאי עם פרד בוזהרדט, היועץ המשפטי של הבית הלבן. צוות הוועדה עימת את בייקר עם עובדה זו והיועץ נאלץ להתפטר.

כאשר החלו השימועים במאי 1973, לעיני צופי הטלוויזיה המרותקים, המשיכו בייקר ותומפסון במאמציהם למנוע מהחקירה להתמקד בניקסון – טוען ארמסטרונג. בחודש יולי קיבל ארמסטרונג תרשומות מפגישה חשאית בין תומפסון לבוזהרדט, ובהן ציטוטים ארוכים מתוך שיחות בארבע עיניים שניהלו ניקסון ודין – ובייקר ניסה להשתמש במידע זה כדי להוכיח שאת הטיוח יצר דין לבדו.

ב-13 ביולי נחקר בוועדה אחד מעוזריו של ניקסון, אלכסנדר באטרפילד, ונשאל כיצד ניתן היה לספק כאלו ציטוטים מדויקים. הוא השיב: כי יש בחדר הסגלגל מערכת הקלטה סודית. כאשר הבין בייקר שהקנוניה שלו עם הבית הלבן נחשפה, התמוססה התנגדותו לחשיפת ההקלטות והוועדה החליטה פה אחד שעל הנשיא למסור לו אותן. היה צורך בהחלטה של בית המשפט העליון כדי לכופף את ידו של ניקסון, ומכאן הסוף היה בלתי נמנע.

הסיבה האמיתית לפריצה

אולם המפלגתיות של החקירה לא נפסקה: בייקר ותומפסון החלו לטעון שסוכני CIA סייעו לפריצה למטה הדמוקרטי בבניין ווטרגייט, ושלאחר מכן הפלילה סוכנות הביון המרכזית את הפורצים המסכנים כדי לפגוע בנשיא. אלא שאנשי הצוות הדמוקרטיים חשפו את המניע האמיתי לפריצה. ניקסון ומנהל הקמפיין שלו, ג'ון מיטשל, חששו מחשיפת זהותו של צ'רלס רבוזו כמי שקיבל 100,000 דולר במזומן עבור ניקסון מהמיליארדר הווארד יוז. מיטשל אישר את הפריצה למשרדו של לארי אובריין, יו"ר המפלגה הדמוקרטית ומי שהיה יועצו של יוז, כדי לבדוק האם המידע על רבוזו מצוי שם. הצוות גילה ש-יוז העביר את אותו סכום ליוברט האמפרי, שהתמודד מול ניקסון ב-1968, אבל ארווין מנע העלאת נושא זה בשימועים.

למרות כל הקרבות הללו, מדגיש ארמסטרונג, לוועדה היה תפקיד מכריע בחשיפת המידע שהוביל להתפטרותו של ניקסון באוגוסט 1974. דרישת הוועדה לחשוף את ההקלטות הובילה לפיטוריו של קוקס, שהובילו להתפטרות שר המשפטים וסגנו, שהובילו לכך שבית המשפט העליון הורה לניקסון למסור אותן – ושם נמצא האקדח המעשן, בדמות הוראה של ניקסון, ימים אחדים אחרי הפריצה ביוני 1972, לשבש את החקירה.

ארמסטרונג מצביע על שני לקחים מאותה פרשה. הראשון: ועדות של הקונגרס הן כלי רב עוצמה לחקירה מלאה של פעולות פסולות מצד הנשיא ולמניעתן מראש – אך לבדן אין להן די כוח להכריח את הנשיא למסור להן מידע. השני: התובעים יכולים להשיג את המידע שהוועדה מתקשה להשיג – אבל אם עוסקים בפלילים ופחות בניצול לרעה של כוחו של הנשיא; והנשיא יכול לפטר תובעים מיוחדים, אך לא את הסנאטורים.

מכאן המסקנה הברורה אליה מגיע ארמסטרונג: חובה שיהיו גם תובע מיוחד וגם ועדה של הקונגרס. מינויו של רוברט מולר לחקור את קשרי טראמפ-רוסיה הוא הכרחי אך אינו מספיק. תובעים מיוחדים אומנם מעדיפים שלא למצוא את עצמם בתחרות מול הקונגרס, אך למעשה מדובר בשיתוף פעולה חיוני בין שתי הזרועות. ועדה של הקונגרס יכולה להרחיב את רשימת העדים מעבר לאלו של התובע המיוחד ולהגיע לפריפריה שלהם – וכמו שהוכיחה עדותו של באטרפילד, הללו עשויים להיות עדי מפתח.

כדי שהחקירה תצליח, מדגיש ארמסטרונג, היא חייבת להיות בלתי מפלגתית. ועדה של הקונגרס גם תוכל לשחרר לציבור מידע על קשרי טראמפ ורוסיה, לאחר שתשמיט ממנו קטעים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. אם הוועדה תפעל בתקיפות ובאחדות, היא אפילו תוכל להציע חקיקה שתמנע חזרה על הליקויים שייחשפו.