בחודשים האחרונים אנו חשופים לדיווחים ופרשנויות מצד גורמים פוליטיים ותקשורתיים בישראל המנסים לקבע בתודעה מעין אכסיומה, לפיה התנאי ההכרחי להפשרה עם מדינות ערב המתונות ולקידום הסדר אזורי הוא גיבוש הסדר עם הפלשתינים. במילים אחרות, אין ולא יתאפשר סיכוי לשיתוף פעולה אזורי בשיתוף ישראל, טרם יישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני. זאת ועוד, נאמני גישה זו מזהים בערב הסעודית את מדינת מפתח בהקשר האזורי, ולפיכך גם מטיפים בלהט לרעיון של אימוץ "התוכנית הסעודית" ("יוזמת השלום הערבית") כמסגרת נאותה להתקדמות, גם אם תוך התאמות ועידונים.
שיווק תיזה זו בהתרסה כלפי ממשלת ישראל, שלדידם, מבכרת את "ניהול הסכסוך", מזין כמו מטבע הדברים, סנטימנט עויין כלפי ישראל מצד מדינות מובילות במערב ומעצים בפועל ביקורת וניצני עיצומים כלפיה, ובעקיפין, מנסה לייצר דימוי של בידול בין רצון רוב העם "המבין ששליטה במיליוני פלשתינים היא מתכון להרס המדינה", לבין הממשלה, המוצגת כימנית-משיחית וכרואת שחורות הזורה פחדים לכל עבר.
פמפום מסרים אלה בכל אכסנייה תקשורתית אפשרית, מייצר בסופו של יום, מעין
קונספציה חשיבתית, הנתפסת כבעלת הגיון מנחה, אולם יסודה בהבנה לקויה של התהליכים הדינמיים בעולם הערבי, וסדר העדיפויות הנגזר מכך בהתייחס למקומו הריאלי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני על הסקאלה.
דא עקא, פורסמו בארה"ב ("
וול סטריט ג'ורנל" מ-15 מאי 2017) ידיעות מוסמכות בדבר מוכנות עקרונית של מדינות במפרץ הפרסי לצקת תכנים גלויים למכלול הקשרים המעשיים עם ישראל, ללא תלות בהסכם עם הפלשתינים, אך בתמורה למספר צעדים בוני אמון מול האוכלוסייה הפלשתינית. הרקע המיידי הנזכר בהקשר זה, הוא זיהוי מכנה משותף רחב עם ישראל בכל הכרוך בהתמודדות אל מול האיום האירני, הן במישור האזורי והן בממד הבלתי קונבנציונאלי. בראיית הגורמים המתונים בעולם הערבי, הסוגיה הדחופה- אירן, מצדיקה דחייתו של הענין המהותי- הסכסוך הישראלי-פלשתיני. התובנה לפיה נועד לישראל תפקיד מוביל בבלימת החתרנות האירנית ומגמות ההתפשטות של טהרן, משקפת קריאה מושכלת של המפה המזרח תיכונית, ותעדוף פרקטי ומתבקש.
תרבות של שקרים
על-רקע הנאמר לעיל, קשה להתעלם מן הרושם לפיו גם בקרב בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה, רווחת הדעה לפיה אין מנוס מנקיטה, ללא דיחוי נוסף, של צעדים ממשיים לקידום הסכם עם הפלשתינים, או למצער, ליזום הפרדות חד-צדדית, לטובתה של ישראל, להבטחת עתידה וכמובן כקרש קפיצה להתנעת מהלך פיוס אזורי על בסיס מצע אסטרטגי משותף. ביטוי נאמן ופרואקטיבי לגישה זו השתקף ב"מכתבו הגלוי" של אלוף (במיל') נעם תיבון (
ידיעות אחרונות מ-19 מאי 2017), שהגדיל לעשות וייחס לממשלת ישראל הנוכחית (ובמידה מינורית ומגמדת אף לצד הפלשתיני), בין השאר, תרבות של שקרים ומעשיות גם מול הממשל האמריקני, והקרנת מצג מעוגן כביכול, של "פייק ניוז", ממש ערב ביקורו של הנשיא טראמפ בישראל.
במדינה מתוקנת ספק אם כתב פלסתר מעין זה היה עובר ולו "מתחת לרדאר", אולם אצלנו, ככל הנראה, טרם נפל האסימון בהתייחס לגבולות המותר והאסור במרחב
חופש הביטוי. השאלה אם זו תעודת כבוד לדמוקרטיה הישראלית אינה מובנת מאליה.
במכתבו/מאמרו קורא תיבון למעשה לנשיא האמריקני לאכוף מסגרת להסדר, מתוחמת בזמן (במשתמע סוג של אולטימטום), בתנאים לא פשוטים מבחינתה של ישראל, ובלשון סלנג, שם בפי טראמפ קריאת דרבון מזלזלת כלפי ראש ממשלת ישראל, משהו כמו - "הפסק לבלבל לי את המוח עם סיפורי סבתא והתחל לעבוד כפי שאני מצפה".
לכאורה הכל פשוט וקל, הפלשתינים משתוקקים להסדר עם ישראל, העקרון המכונן הוא גבולות 67 תוך חילופי שטחים סימטריים, וחלוקת ירושלים. למעט אי-אילו בעיות זניחות, כגון ממשל חמאס ברצועת עזה, סנטימנט פרו חמאסי בשטחי הגדה, אי-ודאות באשר לזהות יורשו של אבו מאזן, התביעה הבלתי מתפשרת למימוש "זכות השיבה", גבולות ביטחון וסיום הסכסוך, וחוץ מזה, הכל ערוך ומוכן...
גישה מסוכנת
מאמרו של נעם תיבון שפרש מצה"ל זה מקרוב, אפשר שמייצג הלך רוח הרווח בקרב הקצונה הבכירה בצבא. הרעיונות המזוקקים המשתקפים מדבריו מנסים לייצג גישה נאורה ומעין סטרילית, המתיימרת לשדר הפנמה של מוטיבים אינטלקטואליים, סוג של חשיבת עומק רב-תחומית ומונחית תפיסת עולם אוניברסאלית. חלחול ולו ראשוני של תמהיל רעיוני זה אל הצמרת הביטחונית עלול לטמון בחובו איתות אזהרה באשר לרציונל העומד מאחריו, בהנתן העובדה שהאיומים הניצבים בפנינו מחייבים חשיבה אחרת, שתאפשר התמודדות המותאמת גם לאתגר האיסלאם הרדיקלי, שממד החשיבה הלוגית, לרוב, ממנו והלאה.
יתר על כן, שומה על האמונים על הערכת המודיעין וגיבוש ההמלצות האסטרטגיות במערכת הביטחון, שיקנו משקל מהותי יותר לבעיות היסוד של הסכסוך הישראלי-ערבי, ובכלל זה למשתמע מעמדות הסף המסורתיות של הצד הפלשתיני, המהווים למעשה "סל" של תנאים בלתי מתפשרים להסדר עם ישראל. חשוב להפנים שבעולם המושגים הפלשתיני, הטקטיקה (כינון מדינה פלשתינית) היא שלב בהגשמת האסטרטגיה (מימוש "זכות השיבה"), על כל המשתמע מכך. מעבר לכך, בעיתוי הנוכחי, הדחקת המשמעויות הדרמטיות הנובעות מהטלטלה האקטואלית הפוקדת את העולם הערבי והקרנתה על הזירה הפלשתינית, עלולה להתחוור כנקיטת גישה מסוכנת, מעצם המגמה המסתמנת, לעצב בדעת הקהל חזון של תקווה ועתיד מבטיח לישראל של המחר, סוג של משנה סדורה ואידילית, המאתגרת את התמונה הקודרת שמקרינה הממשלה הנבחרת.
אילוסטרציה אקטואלית לכך ניתן לשאוב מציטוט דבריו של ראש הרש"פ מחמוד עבאס, בנאום לרגל יום השנה ה-69 ל-"נכבה" (15 מאי 2017):..."אנו מציינים היום את יום השנה ה-69 ל-נכבה. אזכור ה-נכבה של 1948 אינו אזכור של משהו שהיה בעבר ונגמר, אלא אזכור כואב של אירוע שנמשך בחיינו.
עמנו הפלשתיני אשר שילם את מחירה של היסטוריה שאינה שלו (קרי-שואת היהודים), ממשיך עדיין להיות מושא של אותו עוול עצמו, שהחל לפני יותר ממאה שנים עם הופעת הציונות עם חזונה השקרי...". עוד מוסיף עבאס כדלהלן: "...כבר הבהרנו בכל הזדמנות, כי שלום הוא הבחירה האסטרטגית שלנו אך לא בכל מחיר,
אלא אם מדובר בשלום צודק וכולל על בסיס החלטות הלגיטימציה הבינלאומית והיוזמה הערבית לשלום, הכוללת את זכותם של הפליטים הפלשתינים לשוב לבתיהם ולקבל פיצויים בהתאם להחלטה 194 של האו"מ".
