עד קום המדינה
טוביהו נולד בגליציה בשנת 1898 ובשנת 1917 החל בלימודיו באוניברסיטת לבוב. בשנת 1920 עלה ארצה עם אנשי העלייה השלישית ועבד בסלילת כבישים ואף הספיק להיות שבע שנים חבר קיבוץ גבע. בשנת 1921 ירד לראשונה לבאר-שבע להכין את השטח להקמת בית העלמין הבריטי.
בקיץ שנת 1929 מתעצבת דמותו של טוביהו כחלוץ המבקש לפעול בתחומים הקובעים את מפת היישוב. קטע הזיכרון הבא מאפשר לנו להבין את אישיותו הדינאמית ופעילותו בבאר שבע החל משנת 1948: "בקיץ שנת 1929 עברתי לעבוד בתחנת הכוח בנהריים ומצאתי במסגרת זו תשובה לסערות הנפש שליווני בחיי השגרה במשק הקיבוצי ("גבע").
ההתרוצצות האידיאולוגית באותה תקופה בתוך הקיבוץ ומעמדו של הקיבוץ בתוך כלל
הארץ - החלישו בי את הרצון לקשור את חיי בתנועה זו. במסגרת "סולל בונה" הכרתי את חיי החברה הפועלית בארץ וביססתי את השתייכותי לחברה זו. השתוקקתי גם להיות שותף למבצעים הקובעים את תחומי הארץ ולכבוש את מלאכת הבנייה, הסלילה והחציבה כמקצוע להמוני יהודים, במקום להשאירו בידי הפועל הערבי המקומי ופועלים עונתיים מארצות האזור".
בשנת 1932 הצטרף למושב "ירקונה" והמשיך בעבודות פיקוח על סלילה והקמה. בשנת 1935 פיקח עבור הבריטים על שיפוץ ש.ת. עקרון ולאחר מכן ש.ת. לוד. טוביהו היה תמיד איש של בנייה ועשייה ובראשית שנות הארבעים היה ממנהלי עבודות הביצורים שהוקמו כנגד פלישה אפשרית של הגנרל הנאצי רומל. אחר כך פיקח על סלילת כבישים בסוריה ובבחריין.
בשנת 1943 ירד לנגב כדי לאתר שטחים להעלאת שלושת המצפים ובשנת 1946 "כראש המחלקה לכפר" היה אחראי מטעם "סולל בונה" להקמתן של 11 הנקודות. את ימי המלחמה עשה במחנה "סולל בונה-מקורות" בניר עם וסיפק לוגיסטיקה ללוחמים ולקו המים הנבנה. באוקטובר 1948, מיד לאחר כיבוש העיר, נכנסו דוד טוביהו ומפקדו הלל דן (מי שהיה גם מראשי חברת העובדים וסולל בונה) והחלו בהערכת העבודה הנדרשת לשיקום העיר.
לאחר קום המדינה
את עבודת השיקום בעיר החל בשנת 1948 ובשנת 1950 היה לראש עיר. אך טבעי שיווצר קונפליקט בין טוביהו הוותיק, איש העלייה השלישית לבין העולים החדשים בכל הקשור לתרבות העבודה והמסירות לעיר. עיתים אף קיפח טוביהו את העולים החדשים בראותו בהם "נזקקי חינוך והדרכה" והעדיף במשרות ובבתים את חבריו יוצאי אירופה. יש אף שקשרו את סיום תפקידו כראש עיר בשנת 1961 עם העובדה שנציגי העדות השונות ביקשו להדיחו וראו בו נציג הממשלה וההסתדרות שאינם מוכנים להשלים עם צמיחת מנהיגות מקומית מזרחית.
טוביהו העדיף להנהיג את העיר ללא עזרת גופים שקדמו לו - "אפיקים בנגב" ו"הממשל הצבאי". הוא ביקש ליטול "מאפיקים" בנגב את הזיכיון לבניית העיר ו"מהממשל הצבאי" את סמכות ניהול העיר - והצליח. שותף לרעיונותיו מצא טוביהו במתכנן אריה שרון שפסל את תוכניות "אפיקים בנגב" והציע לבנות את באר-שבע החדשה "כעיר גנים". בכך ראה טוביהו את המפתח להפיכתו למי שעומד בראש פעולות השיקום בעיר.
לצורך גיוס אנשים וחומרים קיבל טוביהו אישור מיוחד ממטה חזית הדרום לנוע באופן חופשי לכל מקום בנגב ואף זכאי היה לסיוע ככל שיבקש מהמשטרה הצבאית. ניתן לומר שכאשיות אזרחית מעמדו והשפעתו היו מעבר לגבולות הנגב. בשנת 1958 יצא לשליחות לארה"ב מטעם ההסתדרות לגייס כספים לטובת הנגב וההסתדרות. כשפרש, החל להקדיש את זמנו להקמת "המכון להשכלה גבוהה בנגב" שיותר מאוחר הפך לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
לאחר מכן היה חבר מועצת המנהלים של חברת החשמל ובשנת 1964 שימש כראש מינהל מקרקעי ישראל במחוז תל אביב. טוביהו זכה להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה לקמפוס האוניברסיטאי החדש בצפון העיר. בראשית שנות השישים זכה באזרחות כבוד של באר-שבע ובשנת 1973 הוענק לו תואר "עמית כבוד" מטעם אוניברסיטת בן-גוריון. בשנת 1975 נפטר טוביהו ושמו הונצח בעיר בקריאת שדרה רחבה על שמו; בקריאת בית ספר תיכון בעיר על שמו; וכן בהקמת ארכיון לתולדות באר-שבע באוניברסיטת בן-גוריון שנקרא על שמו.
האיש המניע עיר שלמה
בנובמבר 1949, מונה ליו"ר הוועדה העירונית והוא כתב לא' קפלן: "יש להביא ליצירת תנאים בבאר-שבע שתעשה מרכז אדמיניסטרטיבי, בריאותי ומסחרי לאזור הנגב. להקים בעיר ריכוז של אוכלוסייה ושירותים מכוונים לקראת מחקרים ותכנון בנגב". עדיין לא מדובר על "עיר מחוז" ולא על "בירת הנגב" אלא על "מרכז אדמיניסטרטיבי" שיהוו בסיס להחלטה מאוחרת באשר להתפתחות העירונית הצפויה. טוביהו לא הרפה והציע (לאור אזלת ידה של הממשלה) שהשלטון המקומי בעיר המתחדשת, יקבל את האחריות הישירה לפיתוח העיר.
השלטון המרכזי וראשי מפא"י סמכו על כושר הביצוע שלו ונתנו לו יד חופשית. כך למשל בשנת 1949 היו כ-1,800 תושבים ובשנת 1950, תודות "לדחיפה" של טוביהו, התגוררו בעיר 8,300 תושבים, גידול של פי ארבע בשנה אחת. טוביהו הבין שקצב הבנייה הוא שיקבע את מעמדה של באר-שבע כעיר המחוז. הוא סייע בהקמת "אבן וסיד", מוסכי סולל בונה" ו"חירות" על-מנת שיספקו את כל הצרכים להמשך בנייה מזורז בשכונות החדשות. בשנת 1952, בעקבות לחצו, הוגדל שטח השיפוט של באר שבע ליותר מפי שלושה משהיה בתקופת המנדט והועמד על 27 אלף דונם.
צעד זה היה חלק ממסעו של טוביהו להפוך את באר-שבע לעיר ואם בישראל. עקב יחסיו הטובים עם פ' ספיר (אז, יו"ר "מקורות") הוא הצליח לחבר את העיר לרשת החשמל הארצית והמציא לחברת החשמל תקציבים שגייסה העיר. בתום חמש שנים, הפכה "עיר המחוז" למוקד תעשייתי מרכזי באזור כולו. בשנת 1955 היא קיבלה באופן רשמי את התואר "עיר מחוז" מבחינה מוניציפלית והוקמה בה קריה חדשה, המלווה גם בתפקודים מסחריים, שירותיים ותרבותיים. על-אף האופי "הדחפורי" שלו, לא וויתר טוביהו ותבע שאת המרכז המוניציפלי החדש בעיר יתכננו אדריכלים שיתחרו ביניהם על התוכנית היפה ביותר - ואכן כך היה.
היעד הבא - חינוך ולימוד
במקום השני מבחינת חשיבות העיר הועיד טוביהו לכל הקשור בחינוך ולימוד. כך בשנת 1952 הוקם בית הספר התיכון הראשון (המקיף); בשנת 1953 הוקם בית הספר המקצועי "עמל"; ב1954 הוקם המרכז להכשרה מקצועית ובשנת 1955 הוקמה המדרשה הממלכתית לחינוך בנגב. כשחיים ויצמן ביקר בעיר לרגל חנוכת גן-ילדים אמרו לו "אתה עוד תחנוך כאן אוניברסיטה". ויצמן לא זכה אך טוביהו זכה גם זכה. ואכן כבר בשנת 1958 מסמן טוביהו שטח של 500 דונם המיועדים לאוניברסיטת העיר.
ליד החינוך הפך נושא "בריאות הציבור" ליעד מאתגר נוסף. העולים החדשים שהביאו עמם תרבות שונה והישראלים שביקשו את רמת הטיפול והדאגה לה הורגלו לפני המלחמה, עודדו את טוביהו להקמת בית חולים הסתדרותי גדול, בחסות קופת החולים. בשנת 1960 חנכה ליזה אשתו את בית-החולים שנתן שירות לכל תושבי הנגב וגרם לזרימת משפחות משכילות מהצפון לעיר. רבים יצאו כנגד רעיון מהפכני וטענו שאין צורך בבית חולים בדרום הרחוק והוא יהיה "פיל לבן" אך טוביהו לא שעה לאזהרות וגייס אישים כמו פ' ספיר ומ.ח. שפירא שתמכו ברעיון וגייסו תקציבים להקמת בית החולים המרכזי לנגב.
תחנות חשובות
עיון ביומניו מהימים האחרונים מעיד על הנושאים שהעסיקו אותו בשנת 1975 (שנתו האחרונה) מוכיח כי באר-שבע ועתידה היו הדבר החשוב בחייו. בהרצאה ביוני אותה שנה סיפר טוביהו על הטעויות בתכנון העיר ועל האכזבה מהדיירים (עולים) שקיבלו דירות של 30 מ"ר והיו צריכים לגדל גינת ירקות ליד הבית אך איש לא עשה זאת. יתר על כן, העבודה הפיזית בכל מקום השאירה בעיר את רק את "החזקים" ואילו החלשים לדידו - ברחו צפונה.
בנובמבר הוא מסיים את רכישת ספרייתו של
יצחק רבין וספרייתו של דוד זכאי על-מנת להעבירן לאוניברסיטת באר=שבע. כמו-כן החל לרכז חומר על ראשוני העיר ראשיה ופועלם כבסיס "לבית הגניזה" העירוני האמור להיות חלק מהאוניברסיטה. באמצע החודש הוא פגש את פרופ' אילן טרואן וסיכם עמו על הקמת יחידה אקדמאית שא' טרואן יעמוד בראשה והיא תעסוק בפיענוח ושימור חומרים עבור בית הגניזה העירוני האוניברסיטאי.
טקסים והספדים
מקובל שבטקסים ובהספדים להבדיל, מונים את הישגיו של הזוכה או של המנוח. בטקס הענקת אזרחות כבוד של באר-שבע לטוביהו בשנת 1964 הוזמן בן-גוריון לשאת דברים. הוא ציין שהתורה כבר אמרה שבבאר שבע נטיעת האשל ודבר האלוהים שווים היו. הוא מכבד את עשייתו של טוביהו בייעור ובייפוי ובבניית העיר. בן-גוריון ציין שלפני זמן קצר שמע כי בעיר כבר 60 אלף נפש והנה עתה, רגע לפני הטקס כבר גדלה העיר ל - 65 אלף נפש. הציר המרכזי לדעת בן-גוריון להתפתחות העיר הוא טוביהו ואשתו הנמרצים והמסורים לפיתוח באר-שבע והנגב כולו.
ראוי להזכיר כאן כי בראשית שנות החמישים, ניטש ויכוח בין בן-גוריון שראה בנגב ובאילת את מושא הפיתוח והבינוי מול טוביהו שסבר שבאר שבע כבירת הנגב העתידית, ככל שתתפתח כן יתפתח הנגב כולו. השניים נחלקו גם בעניין הקמת בית חולים הסתדרותי כללי בעיר בו תמך טוביהו מול בן-גוריון שסבר שעל הממשלה וגורמים אחרים להוביל מהלך זה. בן-גוריון אף נמנע מלהשתתף בשנת 1960 בטקס חנוכת בית-החולים החדש והגיע לביקור במקום רק חצי שנה לאחר מכן. בדברי ההספד לטוביהו שנשא נשיא האוניברסיטה י' תקוע ב-18לנומבר 1975 נאמר: טוביהו..חלוץ שבכוח החזון הפך חלום למציאות.
הוא הוא שהגה את רעיון באר-שבע כעיר גדולה, בירת הנגב והוא הוא שהביא להקמתה של האוניברסיטה. במשרדו הצנוע בקריה האקדמית המשיך לקשור קשרים עם מדענים וחוקרים ובעיקר ביקש תמיד ובכל מצב לשמור על רמה גבוהה, מצוינות ואקדמית שאינה נופלת מהאוניברסיטאות הוותיקות. סיפר עליו אחד מוותיקי העיר אברהם חלילי: הוא השכים כל בוקר יחד עם סגנו י' וגמן ובסיוע פנסי לוקס היו מבקרים באתרים את עובדי "סולל בונה" וממריצים את תפוקתם. כפי שנאמר טוביהו עבד "כסולן" ולא אהב לשתף את חברי המועצה בהחלטותיו. אולם לאור מסירותו, לא התעקשו עמו "בקטנות" והעריכו את תרומתו. טוביהו גידל מנהיגות בעיר כמו צבי עופר, שלמה ישראלי ויעקב כלפון. הוא היה מקושר לגדולי האומה ובמיוחד לבן-גוריון ולא היה אחד שהעז לסרב לבקשתו. הללו, ביורדם לנגב, חנו אצל טוביהו וראו ושיבחו הישגיו.
תרומתו לעיר על-אף המחלוקות
ראינו אם כן שעל אף המחלוקות שהיו לטוביהו עם בכל הנוגע לניהול ובנייה בעיר- עם חברת "אפיקים בנגב", עם הממשל הצבאי ומיכאל הנגבי בראשו, עם העיתונות היומית (בעיקר
עיתון הארץ שביקר ללא חשבון את שיטות עבודתו בעיר ואת השתלטותה כביכול של ההסתדרות על מוסדות העיר), עם מפ"ם שותפתו הבכירה בקואליציה שעינה הייתה צרה בתפקידים שחילק טוביהו לשותפיו לדרך שלא על-פי מפתח פוליטי מוסכם, עם נציגי העדות השונות (בעיקר יוצאי עירק ומרוקו) שסברו כי טוביהו "האשכנזי" מקפח את ה"מזרחיים", עם המועצה העירונית שהועמדה לא פעם בפני עובדה מוגמרת, עם בן-גוריון ועם המחלקה לתכנון במשרד ראש הממשלה שסירבה בראשית שנות החמישים לראות בעיר יותר מאשר "עיר מחוז" - הוא הצליח לבסס כמה מרעיונותיו שהיו ליותר מאוחר בסיס איתן להמשך הבנייה.
יוזמותיו אם כן של טוביהו בפיתוח המואץ של העיר התבטאו בכמה מישורים: בחזון: היה לו כושר אבחנה והגדרה של מעמדה העכשווי והעתידי של באר שבע בנגב. הוא ראה אותה כעומדת בראש המערך המקומי, האזורי ומשתלבת כשווה במערך היישובי הארצי. להציג חזון מעין זה בשנת 1949 - 1950 היה צעד נועז שעדיין לא היה לו כל ביסוס בשטח. בתכנון וארגון: בכוח אישיותו, היכרותו והתמדתו ידע טוביהו לעקוף חסמים ביורוקרטים וקדם בנייה ופיתוח תוך עקיפת המערכת המוסדית המקומית, העוקפת אף את המערכת השלטונית המרכזית. הוא הניח שהם שם למעלה, ממילא טרודים בבעיות אחרות, לא פחות קשות ולכן לקח יוזמה וביצע באופן אישי קידם צעדי בנייה ופיתוח שלא תמיד עמדו בקריטריונים הנדרשים בעת הקמת עיר חדשה.
אך היסודות שנבנו, אפשרו בשנים הבאות, לתכנן את העיר באופן מוסדר ומקובל. יתר על כן לאורך הדרך, לא חיכה "למומחים" מהמרכז שיתפנו אלא, שלף אותם על-פי הערכתו ממערכות שונות והטיל עליהם בכוח סמכותו תפקידי תכנון וביצוע. שיטה זו הוליכה לא פעם לוויכוחים וסכסוכים ואף להתנגשויות פוליטיות חמורות שסיימו את כהונתו כראש עיר. במעשה: כאיש סולל בונה וכמי שצבר ניסיון ארגוני רב, משך לעיר ולסביבתה מפעלי תעשיה הסתדרותיים אשר שימשו מקור תעסוקה מרכזי לתושבי העיר והשפיעו מבחינה חברתית=תרבותית. ביישום: זאת עשה ביצירת תלות של העורף האזורי, העירוני והכפרי, בתפקודיה של באר-שבע כעיר מרכזית וראשה באזורה.
לכל אלה מצטרפת בנייה מהירה של תשתית מוניציפלית-עירונית שסיפקה שירותים ברמה הולכת ומשתפרת לאוכלוסייה הגדלה במהירות ובעיקרה על-ידי קליטת עולים חדשים. בתזמון: טוביהו ידע למקד את המאמצים במשימה החשובה ביותר באותו רגע ולזמן אליה את כל הגורמים המעורבים בפיתוח העיר. הוא שקבע מה מוקדם ומה מאוחר והמועצה העירונית, בלית ברירה לפעמים, אישרה זאת. אין ספק שבאר-שבע, על-אף שעברה משברים גדולים בשנות השבעים השמונים ומקצת בתשעים, עלתה על מסלול המטרופולין הרביעי בארץ בזכותו ובהתמדתו של הבונה הגדול - דוד טוביהו.
