זה אירע בערך לפני כחודש. המקום: העיירה נתיבות, עירו של הבבא סאלי זצקו"ל. בסטריאוטיפ הישראלי המצוי וההזוי מצטיירת עיירה זו כקן צרעות פרימיטיבי וחרדי, מהצד המזרחי של המפה הדתית חרדית, וכמובן עם המון לאומנות ואנטי ערביות. אבל ממה שנגלה לעינינו ביום אביב שרבי במשך מספר שעות, שוב נחשף כי כל התעמולה האנטי דתית והאנטי מזרחית במדינה ובתקשורת הישראלית הם עורבא פרח. שם נחשפה התמונה המוסתרת כי חרדים ודתיים, ובמיוחד ממוצא מזרחי, רחוקים מלהיות קיצוניים ולאומנים.
אליהו, אחד מתלמידיו לשעבר של הרב מנחם פורמן ע"ה, הזמין את חבריו ומוקיריו לברית המילה של בנו הראשון, לאחר שלוש בנות. הלה עבר בשנה האחרונה להתגורר זמנית בעיירה נתיבות, לאחר מגורים ארוכים בירושלים. בית הכנסת שאירח בשעת צהריים חמה, את טקס בית המילה, היה בית כנסת של יוצאי מרוקו שרוב מתפלליו חרדים הנמנים בעיקר על מצביעי
ש"ס אך גם על מצביעי
הליכוד, ואף על "
יהדות התורה". הרב המקומי, בבית הכנסת, היה עטור זקן שחור וחרדי לכל דבר. המוהל היה אומנם עטור זקן שחור אך לראשו חבש כיפה סרוגה גדולה, ולאחר הברית הוא מיהר לברית מילה נוספת שערך ברובע היהודי בירושלים. בקהל עמדו גם לא מעט תושבים חובשי כיפות סרוגות שנעו בין ש"ס, "ביחד", הליכוד", ה"בית היהודי" ו"יהדות התורה". אבל בקהל המוזמנים, שהגיעו מחוץ לעיירה, היו מוזמנים אחרים ואף "צבעוניים" יותר. היו שם חובשי כיפות סרוגות אמריקניים שפעם היו מתלמידיו של הרב פורמן מהשמאל הדתי של המתנחלים והיו שם כאלה שחבשו כיסויי ראש אטרקטיביים והשתייכו לאנשי חוגו של הרב שלמה קרליבך המנוח. ואיכשהו גם אני נחתתי שם, מהיכרותי את בעל השמחה ממפגשי דו-קיום יהודי - פלשתיני עם הרש"פ. ואז הגיעו לשם עוד שלושה אורחים לא קונבנציונליים, שעל-פי תיאוריות "סוציולוגיות-גזעניות" הם היו אמורים להפוך את השמחה למחלוקת, במקרה הטוב של העניין. חאג' איברהים - ערבי ממזרח ירושלים (משכונת הר הזיתים ה"בעייתית"... ), הגיע אף הוא עטור בכפיה מסורתית אדומה ועימו אורחו, קאדי סנגלי החי בארה"ב, עם אשתו. זוג האורחים האפריקני היה לבוש במיטב מחלצות וצבעי המסורת המוסלמית-אפריקנית, דבר שלדעת ה"מלומדים" הסוציולוגיים היה אמור ליצור קונפליקט נוסף עם החרדים המקומיים. כך לפחות היה חושב פר' סמי סמוכה, מאוניברסיטת חיפה. אבל מסתבר שהמציאות והאמת היו הפוכות ומלבבות יותר מכל דמיון ורוד.
אי נוחות
חאג' איברהים חשש להיכנס לבית הכנסת. כמובן מפחד הסטריאוטיפים שלהם היה קורבן כמו כל אחד מאיתנו. בליל הכיפות השחורות והסרוגות של המקומיים הפחיד אותו, ועוד כשהוא עטור בכאפייה זוהרת וג'לביה ערבית. אותתי לו להיכנס ללא פחד ושאני ערב על שלומו. בצעדים כושלים הוא נכנס והתיישב ברעדה לידי. הזוג הסנגלי נכנס אחריו בהיסוס מה, והתיישב מולנו. בעל השמחה עדיין לא היה שם. אבל, כמו בחלום טוב, שום תזוזה עצבנית לא ניכרה במתפללים המקומיים, שעל-פי פר' סמוכה וחבריו היו צריכים מיד להתמתח באי נוחות מכניסתם של "גורמים ביטחוניים בעיתיים". נהפוך הוא, בין הצדדים התפתחה שיחה נינוחה והמקומיים ניגשו להגיש לבאים מים צוננים כדי שיפיגו את חום המדבר. אח"כ הגיעה המשפחה המאושרת עם הרך הנולד ונשים דתיות מארה"ב התיישבו בצד השני של בית הכנסת, והן עצמן הקימו הפרדה כפי שעלה על רוחן מבלי שחרדי נתיבות ילחצו ויורו להן הלכה. אלמלא ביקשתי יפה מהגב' הסנגלית לתפוס את מקומה בעזרת הנשים המאולתרת ספק אם חרדי מקומי היה מעיר לה על כך. בסיום ברית המילה הסבנו לשולחן התקרובת ושיחה חופשית ונעימה התפתחה בין החרדים והדתיים המקומיים לכל האורחים. בין השאר גולל חאג' איברהים את קשריו עם יו"ר ה"רשות הפלשתינית", מר מחמוד' עבאס (אבו מאזן הידוע...) ואילו המקומיים סחו לו על הימים היפים שהם ובני משפחותיהם זכרו וזוכרים מילדותם וחייהם כנתיני מלכות מרוקו. ואז עמד להגיע בקבוק היין שלנו, כנהוג בכל שמחה יהודית. הרב המקומי הביט בשי'ח איברהים ובקאדי הסנגלי ומיד החליף את בקבוק היין האלכוהולי למיץ ענבים משום כבודם ומצפונם של האורחים המוסלמים. האורחים זיהו את המהלך והודו לו בשמחה.
כן, אפשר גם לזאת לקרוא בשם של "מזרח תיכון חדש", ואולי זהו בעצם מזרח התיכון הישן ש"מגדלי השן" האקדמאיים מנסים להסתירו במסגרת ההפרד ומשול, שלו שותפים הימין והשמאל הישראלים המנסים למצוא בדתות היהדות ובאיסלאם את האשמים למתח ולקרבות שאותם הם זרעו בעצמם, כחלוצי ה"קידמה המערבית" ו/או ה"סוציאליזם והליבראליזם הנאורים".
