י-ם של מעלה חוזרת לי-ם של מטה

קשה היה להימלט מהפער הסמלי שבין תל אביב לירושלים ביום רביעי השבוע, כ"ח באייר, היום שבו ציינה המדינה ורבים בציבור את יום ירושלים.

ב-11 בבוקר חגגתי בתוכניתו של אראל סג"ל בגל"צ יובל לשחרור העיר, וב-1 בצהריים ציינה יעל דן 50 שנה לכיבוש העיר, באמצעות העלאת החשש מפרובוקציות אנטי-מוסלמיות במהלך ריקוד הדגלים. לא רק מול העולם המערבי והמוסלמי אנחנו מנהלים מאבק על ירושלים.

ירושלים היא סלע מחלוקת בין שני כיוונים מרכזיים במלחמת הדעות והרעיונות הניטשת בתוכנו מאז שבנו אל ההיסטוריה בראשית העידן החדש שלנו, וביתר שאת - מאז שבנו לעיר העתיקה לפני יובל שנים והחלנו את ריבונותנו עליה.

במונחים סמליים אפשר להחליף במשוואה את תל אביב עם מדינת ישראל. ירושלים כמייצגת את החלק הדתי בזהותו של העם היהודי, מול מדינת ישראל כמייצגת החלק הלאומי, החילוני בזהותנו. נכון שירושלים מעולם לא הייתה עיר המקדש בלבד, אלא גם מקום המלכות ועיר הבירה; אך מאז גלינו, הלכה ונדחקה ירושלים של מטה מפני ירושלים של מעלה. ככל שהתרחקנו בזמן מרגע החורבן המדיני, ככל שנטמענו בשגרת הגלות, בהתמודדות היומיומית עם האתגרים המסובכים שהשהות בארצות נכר זימנה - מבעיות פרנסה ועד לבעיות קיום וסכנת חיים - שכחנו את הרכיב הארצי, הלאומי, של העיר.

נכון שחלמנו על ירושלים, אבל צריך להודות שהיא גם הפחידה אותנו. ירושלים ייצגה את הממד הלא-רציונלי בהוויה, במחשבה ובתודעה הקולקטיביות שלנו, שעשוי להתפרץ באופן בלתי מבוקר ולחסל את הגוף הלאומי שהצליח לחזור לחיים אחרי תרדמה ארוכה. ואנחנו, מה בסך-הכל רצינו אחרי 2,000 שנה? לשוב ולהיות "נורמליים", "כאחד הדשאים, כאחד האדם", אומה רגילה בין אומות העולם.

וכך, ב-19 השנים הראשונות של המדינה, חיינו במדינת ישראל, בעוד ירושלים ההיא נותרה מחוץ לגדר, מעבר להרי החושך, דחוסה היטב-היטב בשק הזיכרונות שלנו, לבל תחריד את חיינו. הדחקנו אותה וחשבנו שאפשר להתקיים כך לאורך שנים. מה שומר על שפיותנו כבני אדם, מה עוצר מהלא-מודע לפרוץ מתהומותיו ולהציף אותנו עד לשיגעון? לא הרבה: מסך דק המפריד בין המודע ללא־מודע, מעין שומר סף תודעתי המגן על נפשנו מפני השיטפון המאיים של הפחדים, התסביכים והתכנים שדחסנו והדחקנו כל חיינו, ואשר מעת לעת עולים ומתפרצים (בדרך כלל רק) בחלומותינו.

בספרו "הבשורה על-פי יהודה", המתקיים בירושלים ה"חילונית" של סוף שנות ה-50, מביא עמוס עוז את דבריו של שאלתיאל אברבנאל, חבר מועצת העם, היחיד שהתנגד לרצונו של דוד בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה: "...אבות הציונות עשו שימוש מחושב באנרגיות הדתיות והמשיחיות שבלב המוני היהודים מדורי דורות, וגייסו את האנרגיות האלה לשירותה של תנועה פוליטית שהייתה ביסודה חילונית, פרגמטית ומודרנית. אבל יום אחד... הגולם עתיד לקום על יוצרו: האנרגיות הדתיות והמשיחיות, האנרגיות האי־רציונליות שמייסדי הציונות ניסו לרתום אותן למאבקם החילוני והאקטואלי, עתידות להתפרץ באחד הימים ולסחוף עימהם את כל מה שאבות הציונות התכוונו לחולל כאן".

עוז לקח את הדברים ממכתבו של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוויג מ-1926 על האיום המשיחי שמכילה החייאת השפה העברית. הפחד הזה חוזר ונשנה אצל סופרים והוגים רבים. די להציץ בעיתון הארץ כדי לראות עד כמה הפחד הזה מזין חלק חשוב בציבוריות הישראלית. האיום הזה נמצא גם בתשתית ספרו של עוז, "שלום לקנאים", שבעקבותיו פרסמתי לאחרונה שיחה איתו.

בראשית שנות ה-80 פרסם הסופר א"ב יהושע ספר מסות בשם "בזכות הנורמליות" שבו הטיף להתרחק מהממד הדתי המשיחי, ולדבוק ברכיב הרציונלי שבקיומנו הלאומי. בסוף אותו עשור פרסם ספר נוסף בשם "הקיר וההר", שבו כתב בזכות הר הרצל כסמל לישראל החילונית וקרא להעדיפו על פני הכותל המערבי ("הקיר"), סמל לממד הדתי הלא-רציונלי, ה"משיחי".

לא בכדי נטל יהושע את השם "ההר", השמור במקורותינו להר-הבית, והעניקו להר הרצל. יהושע התעסק ביצירתו בתסביך המשיחי, שהוא ה"שיגעון" היהודי, בהפרעה הנפשית, המאניה ("מר מאני") שחדרה לנפש הקולקטיבית שלנו כמו "דיבוק" שאינו מרפה.

הניסיון לפתור את התסביך והטירוף הזה, משותף לסופרים רבים. אצל יהושע הוא מתבטא למשל, בחילונה של העיר בדרכים שונות. בספרו "הכלה המשחררת" הוא מתכתב עם "תהילה" של עגנון, הצדקת שהיא בבואתה של ירושלים, והופך אותה לבתו של בעל פונדק ירושלמי המקיימת עימו יחסים של גילוי עריות (למעשה, הוא הופך את תהילה לאדונית המסוכנת מסיפור אחר של עגנון, "האדונית והרוכל"). או בספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שבו הוא מקטין את הסכסוך על ירושלים בטענה המפויסת (הרציונלית) שלפיה, ירושלים שייכת לכולם, לכל הדתות והעמים.

אבל ירושלים היא ציון, והמחשבה שיכולנו להקים ציונות בלי ציון, כלומר בלי הרכיב המרכזי שמסמנת ירושלים, מפליאה אותי בכל פעם מחדש. מה חשבנו לעצמנו, שנתקיים אלפי שנים בלי ארץ ממשית, אלא רק בזכות "ירושלים של מעלה" - אידיאה רוחנית-דתית שהחזיקה אותנו בין החיים לבין המתים, מין רעיון משיחי על אחרית טובה לעמנו אחרי תלאות רבות; ואז כששבנו לחיים, כשחזרנו להיסטוריה, ובמיוחד כששבנו לארץ - נצליח למחוק ולהדחיק ולפוגג את הרכיב המשיחי הזה, את הממד הלא רציונלי באישיות הקולקטיבית שלנו? שנשוב אל הארץ שממנה גלינו ואליה חלמנו לשוב, ונחיה בה בלי "ירושלים של מטה", ירושלים הממשית, המדינית, הפוליטית?

מה חשבנו, שנוכל להיות לידה, מרחק נגיעה, ליד האהובה הבלתי מושגת שרק איזכור שמה העביר חשמל בקרב דורות של יהודים ("צורב את השפתיים כנשיקת שרף"), לראות אותה מנגד ולא לבוא אליה, אל מושא געגועי הדורות, ולהסתפק בהר הרצל כתחליף? עזבו לרגע את המחלוקת הפוליטית, וחשבו על זה בהתבוננות פסיכולוגית פשוטה: האם באמת חשבנו שזה אפשרי?

"הַשְּׁכִינָה הָעִבְרִית הַגּוֹלָה, לַמִּזְרָח חוֹזֶרֶת. מְדֻקָּר הַגּוּף, אֲבָל הוּא בְּשֵׂיבָתוֹ הַגְּבוֹהָה לַכֶּתֶר מְכֻוָּן./ מְרַגְּלִים יָצָאנוּ לָצֶקֶת לָהּ דְּרָכִים בַּמְּלֵחָה. לְהָעִיר אֶת חוּשׁ הַצּוֹמֵחַ שֶׁנִּרְדַּם בַּקַרְקַע: / יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה חוֹזֶרֶת לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה!" (אצ"ג, "אשמורה ראשונה").