מפקד חטיבת "כרמלי"' משה כרמל, שפיקד על הגליל המערבי, נפגש עם מפקד גדוד21, בן-עמי פחטר, ביום ד' 24 במארס, בנוכחות קצין המבצעים החטיבתי, דב צסיס. על-אף ההסכם בין היהודים לערבים, בתיווך בריטי, המאפשר לַשיירות לעבור, החליטו כרמל ופחטר לארגן את השיירה לפריצת הדרך, על כל צרה שלא תבוא.¹ כרמל נידב לשיירה שני משוריינים של מפקדת החטיבה. אחרי הפגישה אמר צסיס לפחטר: "אתה סומך על קצין בריטי עם שלושה כוכבים? אני לא הייתי סומך. קח עוד שני ברנים ועשרים רימונים." הנשק היקר הזה היה דרוש לחזית חיפה, וצסיס חיפש תירוצים לנמק בהם את מסירתו.² לקראת המבצע החרימו אנשי גדוד 21 – לא בהסכמה מלאה של כל הבעלים – אוטובוס ציבורי משוריין, משאית משוריינת מטחנת-קמח במפרץ, משוריין של "סולל בונה" ושתי משאיות של אנשים פרטיים, וכן החרימו גשר-ביילי³ מ"סולל בונה", כדי לעבור את נחל געתון אחרי שהגשר נהרס.⁴

השיירה יצאה מקריית מוצקין לנהריה ביום ו', 26 במארס. למחרת, בשבת, היו מפקדי החטיבה הבכירים, לרבות מפקד גדוד 21, אמורים לחזות בהדגמה של שימוש במרגמת "דווידקה" בקיבוץ כפר- המכבי. מפקד השיירה היה איתן זייץ, והמג"ד בן-עמי פחטר הצטרף אליה כדי לנסוע לנהריה. החלטה ברורה על הצטרפותו לשיירת יחיעם לא הייתה. המפקדים סברו שהקושי העיקרי בדרך יהיה בעכו.⁵

מטעני האספקה הועמסו על המשאיות. בשעה 11.30בבוקר, חצי-שעה לפני מועד היציאה המתוכנן, יצאו ארבעה משוריינים מקריית-מוצקין לבדוק את הדרך. בן-עמי פחטר נסע במשוריין הראשון. הנהג, ראובן ויצ'ריבר, סיפר שהוא "התלוצץ כל הדרך, דיבר על בנות וחילק סיגריות." כשהגיעו המשוריינים לשבי-ציון, נשלחה הודעה לקריית-מוצקין, אבל השיירה יצאה לדרך רק בשעה 2 אחרי הצהריים, כלומר באיחור של שעתיים.⁶

בשבי-ציון נשארו המשאיות שנועדו ליחיעם. המשאיות האחרות נסעו ליעדיהן: נהריה, חניתה, אילון ומצובה. בן-עמי פחטר נסע לחניתה ואחר כך חזר, בטנדר משוריין, לנהריה, ואסף את מפקד- הפלוגה, יצחק פונדק, ואת מפקד-החבל יצחק אבני. את פונדק הוביל למצובה ואת אבני הביא לאילון, כדי שיראה את בנו התינוק בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה. אבני הביע חשש, אולי לא כדאי להשאיר את נהריה בלי מפקדים, אבל בן-עמי התקשר עם משה כרמל, קיבל ממנו אישור והבטיח לאבני: מחר בבוקר אחזיר אותך לנהריה, בדרכי מחניתה ליחיעם. הוא לא קיים את הבטחתו זאת, מפני שהעדיף לתת לאבני מתנה – בילוי של שבת עם בנו.⁷

כבר למחרת ההסכם על פתיחת הדרכים נודע לש"י שהערבים מתכוונים לפגוע בשיירות למרות ההסכם. ב-25 במארס סיפר דרוזי מן הכפר ינוח לשייח' צאלח חנפס משפרעם שמפקד "גדוד הירמוך השני" מכין מארב, והשייח, מסר את הידיעה בו בלילה לאיש הש"י, מרדכי שכביץ, שהעביר אותה למפקדו בחיפה.⁸

לאחר מעשה נודע לש"י שתושבי תמרה התכוננו לתקוף את השיירה ולנקום ביהודים על הפשיטה של יחידה מגדוד 21 על כפרם ב-19 בינואר, ושבכפרים תרשיחא וכברי חיכו לשיירה מאה וחמישים לוחמים ערבים מ"צבא ההצלה", שהסיתו את הכפריים לסייע להם ולזכות בשלל.⁹ לפני שיצאה השיירה מקריית-מוצקין ביקר בן-עמי פחטר בביתו של מרדכי שכביץ ולקח ממנו אקדח "קולט" בהשאלה. בלב כבד נפרד שכביץ מהאקדח, ואמר לידידו: "בן-עמי, מחכים לכם. לא צריך לצאת." המג"ד השיב: "מזמן לא ראיתי את החבר'ה. הם אומרים, בן-עמי מבסוט, יושב ליד אשתו בקריית- חיים, לא חסר לו כלום, שכח אותנו."¹⁰

"הערבים מתכוננים לתקוף את נהריה ואת השיירות העוברות בסביבתה. ההתקפה תתקיים בפיקודו של מפקד כוח המשלוח של "צבא ההצלה", אדיב שישאקלי, בצירוף ערביי סביבת נהריה." ידיעה זאת נתקבלה במפקדת חטיבת "כרמלי" ביום ו', 26 במארס. עוד נודע ששישאקלי בא לעכו וששלוש מאות ערבים התאספו בסביבת תרשיחא כדי לתקוף את קיבוץ יחיעם. קצין-המודיעין של גדוד 21 קיבל את הידיעות האלה אחרי שהשיירה עברה את עכו והגיעה לנהריה. בן-עמי פחטר קיבל את המידע הזה בטלפון למחרת, בשבת, 27 במארס, כשהייתה השיירה מוכנה לצאת משבי-ציון ליחיעם.¹¹ האיחור בהעברת המידע היה אחד מגורמי האסון, אף שפחטר יכול היה עדיין למנוע את יציאת השיירה ליחיעם, ולא רק בגלל ידיעה זאת שקיבל.

גם לאיש הש"י, חיים שדמי, תושב נהריה, נודע על המארב, והוא סיפר על כך לבן-עמי פחטר כשחזר מחניתה לנהריה. "עזוב שטויות," אמר לו המג"ד. "יש לנו די כוח להתגבר עליהם.¹²איתן זייץ ידע על המארב ואמר למפקדי המחלקות שחנו בשבי-ציון, יהודה רשף וירמיהו אפלבוים: "יהיה חם. לא כדאי ששניכם תסתכנו." השניים הטילו מטבע, ובגורלו של רשף עלה לנסוע ליחיעם עם השיירה."¹³ נראה שזייץ הבין את חומרת הסכנה, אבל לא הוא שארגן את השיירה, אלא המג"ד.

על-אף האתראות (ואולי בגללן) לא מילא בן-עמי פחטר את הוראת הקבע: לתפוס משלט על הדרך ליד מקום מסוכן. הוראה כזאת נכללה גם ב"תוכנית גלים" וגם בהוראות המטה הכללי למובילי השיירות. פחטר סיפר על תוכניתו לאבני ולפונדק, בליל שבת, כשהסיעם במכוניתו מנהריה לאילון ולמצובה, והם דיברו על לבו לא לסטות מהנוהל. פונדק סבר שפחטר השתכנע והתכונן לתפוס את המשלט בחצות הלילה: אבני היה מודאג. בשעת לילה מאוחרת התקשר אבני בטלפון מאילון לחניתה, כדי לשכנע את בן-עמי, ולא השיג אותו. בשעה 11 בלילה עזבו אנשי גדוד 21, שחנו במצובה, את מסיבת-הפורים של הקיבוץ, לבשו את החגור והתכוננו לצאת ולתפוס את המשלט, ואז קיבל פונדק הוראה בטלפון מהמג"ד: "לא לצאת. מחר בבוקר תאסוף מכונית את החיילים ותצרף אותם לשיירה".¹⁴

גם בחניתה נחוגה מסיבת פורים. במהלך המסיבה סיפר פחטר למא"ז, בנימין בן-ברק (אחיו של איתמר), שהוא עומד להצטרף למחרת לשיירה הנוסעת ליחיעם. בן-ברק התנגד, ובן-עמי התעקש: הוא ייסע עם פקודיו, ואין ספק שהכול יעבור בשלום."¹⁵ איתמר בן-ברק ובן-עמי פחטר, ידידים ותיקים, יצאו יחד מחדר-האוכל תוך-כדי שיחה.

"איך הייתה הנסיעה?" שאל בן-ברק.
"תשמע, רק הגענו לשערי עכו והם ברחו כמו אספסוף," ענה פחטר. על הסכם אי-ההתקפה לא סיפר.
"ומה עושים מחר"?
"נוסעים ליחיעם".
"הגעת הנה. חכה. תנוח. אולי מחר יכינו לך מארב"?
"איש לא יעמוד בפנינו."¹⁶
בשבת בבוקר חזרו אנשי גדוד 21 ממצובה ומחניתה לשבי-ציון. במקום פונדק בא ממצובה משה שיינרמן. הייתה לו חברה בנהריה. שיינרמן היה פצוע ברגלו, ופונדק לא רצה לצרפו לשיירה, אך הוא התעקש: הרי לא הולכים ברגל, והוא מתגעגע לנערתו.¹⁷

לימים טען מי שטען שאילו נסעה השיירה ליחיעם ביום בו נסעו השיירות לחניתה, מצובה ואילון, לא היו הערבים מספיקים להתארגן להתקפה והאסון היה נמנע. התעודות שנחשפו אינן עונות לשאלה מדוע איחרה השיירה לצאת, ובן-עמי פחטר ואיתן זייץ כבר לא יכלו לענות עליה. קצין המודיעין של "כרמלי" גרשון גלעד שיער אחר-כך ששישאקלי היה האיש שהטעה את היהודים: על-פי עצתו לא כללו ערביי הגליל את יחיעם בהסכם, והוא שיער מראש שהיהודים ינסו לשלוח שיירה ליחיעם, ותכנן את השמדתה.¹⁸ על השערה זאת העיר יגאל ידין שאין להעלות על הדעת מהלך מתוחכם כזה של שישאקלי.¹⁹

תפקודם של משה כרמל ואנשי מטהו בשלב ההוא מעורר תמיהות. האם המג"ד התייעץ עם המח"ט, דיווח לו וקיבל ממנו אישור להחלטותיו? לדברי יגאל ידין אישר אגף המבצעים את הפעולה כולה, ואילו התכנון והביצוע היו באחריותו של משה כרמל. כשנשאל כרמל מי תכנן את מהלכי השיירה ענה: "הכול היה בעצה אחת עם מטה החטיבה ובתיאום אתו, אבל היה תחום לפרטים, ובו היה התכנון של הגדוד בלבד." לשאלה איזה פרטים תוכננו בגדוד? השיב כרמל: "הצבת הנשק. מיקום התצפיות, בחירת הרכב וכדומה." ולשאלה אם פרטי התכנון היו ידועים לו, השיב: "איני יכול לענות על כך עכשיו כמדויק. כמובן, יש פרטים שנשארים בסמכות מפקדים יותר נמוכים."²⁰

המכוניות, הנהגים, הנוסעים והמאבטחים, בנהריה ובשבי-ציון, היו מוכנים לצאת לדרך בשבת (27 במארס) בבוקר השכם, אבל השיירה יצאה לדרך רק בשעה 2 אחרי הצהריים. גם לולא תכננו הערבים את המארב מבעוד יום, היה להם פנאי להתכונן להתקפה בשעות אלה; ההכנות ליציאת השיירה לא הוסוו.

הידיעות על הערבים הרבים המתכוננים לתקוף את השיירה זרמו אל חיים שדמי. ב-1988 ראיין כתב העיתון מעריב את הקפטן פטריק פילו, ששירת ב-1948 בגליל המערבי ב"רויאל מידלסקס רג'ימנט". פילו אמר למראיין שהוא הציע למארגני השיירה לא לצאת לדרך, ואף נפגש עם בן-עמי פחטר ואמר לו שמארבים ערביים מחכים לשיירה שתנסה לפרוץ לקיבוץ יחיעם הנצור.²¹ ב-10 בבוקר ביקש בן-עמי פחטר מיהודה רשף לספר לו פרטים על השמדת שיירת-הפרי הערבית. זאת הייתה שיחתו הראשונה של רשף עם פחטר. במהלך השיחה זאת ניגשו אליהם חיים שדמי והמודיע – דרוזי ממשפחת אל-אטרש, שהיגר לארץ-ישראל בימי המלחמה, מהר-הדרוזים שבסוריה, התגורר בחניתה ואסף מידע בכפרים הערביים והדרוזיים – ושדמי ביקש מהמג"ד לשמוע את דברי המודיע ותרגם את הדברים לעברית: "שש מאות ערבים חמושים, לרבות יחידה סדירה של שישאקלי, מחכים לשיירה. בשם אללה, אל תצאו, ישחטו אתכם," אמר המודיע בבכי והשתטח על האדמה לרגלי בן-עמי.

"אני לא מאמין לש"י ולמודיעים שלו." אמר בן-עמי. "אני אראה לכם איך מעבירים שיירה. אם שישאקלי יתקוף, אתגבר עליו."²² הוא האמין שעם שמונים ותשעה האנשים שברשותו – ששים ושבעה מהם חיילים סדירים מגדודו, וגם האחרים חמושים ומאומנים – יפרוץ כל מחסום. אחרי הפגישה עם המודיע החליט סופית לנסוע עם השיירה ולהסתכן בהחמצת ההדגמה של פעולת ה"דווידקה" בכפר המכבי. ליתר ביטחון טלפן אל סגנו, צבי בן-ארי, וביקש ממנו למלא את מקומו בהדגמה."²³

יגאל ידין אמר אחר-כך כי אין זה סביר שבן-עמי פחטר לא דיווח על המידע החדש שקיבל למח"ט, משה כרמל, ולא קיבל ממנו אישור ליציאת השיירה ולהצטרפותו אליה.²⁴ לעמנואל הראובני. שחקר את הפרשה, אמר כרמל: "אינני יכול להאמין שבן-עמי קיבל הודעה על המארב לפני צאת השיירה ולא טרח להודיע לי על כך... ידיעה כזאת לא הגיעה אלי. אילו הייתי מקבל ידיעה כזאת הייתי בודק אותה לפני הביצוע. הכרתי היטב את בן-עמי, וקשה לי להאמין שהוא היה מקבל עליו אחריות כזאת בלי להתקשר אתי ובלי להודיע לי ולהיוועץ אתי... בן-עמי הצטרף לשיירה ויצא עמה בלי ידיעתי. זאת הייתה שגיאה שלו. התפלאתי מאוד כאשר נודע לי שבן-עמי יצא עם השיירה... הוא היה מפקד השיירה."²⁵ תשובה זאת אינה מיישבת את כל התמיהות.

בבוקר ההוא יצאה מקיבוץ יחיעם מחלקת טירונים עם טרקטור, לערוץ הגעתון, ומילאה אותו בעפר. המחלקה חזרה לקיבוץ, עם הטרקטור, ב-11 לפני הצהריים, ואין ספק שהשכנים הערבים הבינו ששיירה עומדת לבוא. מפקד הקיבוץ, צבי גרשון, הודיע במכשיר-הקשר למפקדה בנהריה שהנחל כבר נסתם ואפשר לעבור אותו בלי להתקין גשר.²⁶ ואף-על-פי-כן הוטען גשר נייד על אחת המשאיות של השיירה.

אחרי כישלון התקפתו על יחיעם (ב-20 בינואר) פעלו פקודיו של שישאקלי בעיקר בגליל העליון המזרחי. אחרי השמדת שיירת הנשק הערבית בקריית-מוצקין, התכנסו נציגי "המועדונים הלאומיים" של עכו וטענו: "עירנו נשארה בלי שמירה." הם גייסו מאה ותשעים שומרים, נתנו להם עשרים ושלושה רובים ואקדחים, ונשאו ונתנו עם הסוחרים על קניית חמישה-עשר כלי-נשק נוספים.'" כשפשטה מחלקת פלמ"ח, בפיקודו של אסף שמחוני, על הכפר כברי, בתחילת פברואר, לא נתקלה בחיילי "צבא ההצלה". בכל הגליל המערבי חנתה רק פלוגה אחת מ"גדוד הירמוך השני" (בתרשיחא). אחרי הפשיטה הזאת נשלחה מחלקה מפלוגה זאת, מתרשיחא לכברי, ושתי מחלקות נשארו בתרשיחה.²⁷

לשבעה-עשר כפרי המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, שבגליל המערבי הייתה מעין "ממשלה זעירה": נציגי הכפרים הגדולים ("ראש הממשלה" היה אסעד קסיס, נוצרי ממעיליא, וחבריה היו יוסף בחיני, דרוזי מפקיעין; רבאח שריח וחסן צאלח, מוסלמים מתרשיחא, ואחמד מוחמד ימני, מוסלמי מסוחמתה). "ראש הממשלה" קסיס סיפר אחר-כך לעמנואל הראובני: "הגליל היה מיועד להיות חלק מן המדינה הערבית... הגיעו ידיעות שאחד מכוחות ה"הגנה" יבוא ליחיעם, לסייע לקיבוץ בנשק, בתחמושת ובאספקה. מטרת הכוחות הערביים הייתה למנוע תגבור זה, בהתאם למדיניות שלפיה לא יהיו יישובים יהודיים בלב המדינה הפלשתינית המוצעת בהחלטת החלוקה של או"ם. נמניתי עם המאמינים בתיאוריה של החלוקה. לכן סברתי שעלי האחריות והחובה לעזור לכוח הצבאי הזקוק לסיוע. האנשים היו יוצאים מכפריהם לסייע לו במבצעים צבאיים, כנדרש."²⁸

מפקד הפלוגה, סארי מחמוד אל-קניש, דיווח לשישאקלי: "ב-27 במארס 1948 נודע למחלקה שלנו, החונה באל-כברי, כי שיירה יהודית נוסעת בדרך המובילה למושבה ג'דין (יחיעם), ומורכבת מחמישה משוריינים ושתי משאיות. חייליי ארבו לה. זה היה בדיוק בשעה 12.30 בצהריים, ובמקום הזה התחולל קרב שנמשך עד שעה 00.23 בלילה. בהמשך הקרב יצאה תגבורת של כוחותינו מכפר תרשיחא, שתי מחלקות בפיקודו של אמיל ג'מעאן, והשתתפה בקרב עד הסוף."²⁹

על-פי כתבה שהתפרסמה ביום א', 28 במארס, 1948, בעיתון הערבי הארץ-ישראלי "אל יקזה", שלח שישאקלי הוראה למפקד המחלקה שחנתה בכברי (ח'ליל כלאס), ימים אחדים לפני 27 בחודש: להגביר את המצור על יחיעם. כשנודע לכלאס על ההסכם היהודי-ערבי בגליל, שלח שניים מפקודיו, בשתי מכוניות, לעכו, דרך נהריה. השניים חזרו בשלום מעכו לכברי, והיהודים סברו שזה סימן לנכונותם של הערבים לקיים את ההסכם. אך חייליו של כלאס תפסו עמדות ליד הכביש המוביל ליחיעם וחיכו לשיירה.³⁰

פרסום בהוצאת "מערכות" של צה"ל משנת 1973 מאשר את גרסת העיתון הערבי. בספר "חטיבת כרמלי" כתב צדוק אשל: "שישאקלי הגיע לעכו, כולו זועם על מעשה ההסכם. לאחר בירור שהיה לו עם אנשי העיר הכריז כי הוא רואה עצמו חופשי מכל התחייבות, ויצא לארגן מארבים לשיירה."³¹
__________

בשבוע הבא החלק האחרון בתת-הסדרה על קרב שיירת יחיעם: ביוגרפיה קצרה של בן עמי פחטר – המג"ד שנפל בקרב; קרב שיירת יחיעם שבו יד הערבים הייתה על העליונה; למרות שהקרב נמשך זמן רב לא נשלחה ללוחמים עזרה, לא מקיבוצי הסביבה, לא מנהריה ולא מחיפה; אפשרות של פינוי יחיעם; הערבים נצחו בשלב זה של המלחמה.

1. על-פי אחת הגרסאות כרמל כפה על פחטר את הוצאת השיירה ולאחר אסון התחמק מאחריות והסתיר את המידע.
2. ראיונות עם דב צסיס.
3. גשר בֶּיְילי הוא גשר מוטות העשויים בדרך כלל מפלדה, הבנוי משני מסבכים מקבילים שהמיסעה תלויה על חלקם התחתון. (ויקיפדיה)
4 . ראיון עם ראובן ויצ'ריבר.
5 . ראיונות עם צבי בן-ארי
6 . המאבק על הגליל המערבי, עמ' 33; הראיון הנ"ל עם ראובן ויצ'ריבר.
7 . הראיון הנ"ל עם יצחק אבני
8 . ראיון עם ושיח' צאלח חניפס ב26- ביוני 1980.
9 . א"צ, ידיעות טנא, 30 במארס 1948, ידיעות טנא, תקציר יומי, 1 באפריל 1948.
10 . ראיונות עם מרדכי שכביץ.
11 . א"צ ידיעות טנא; צדוק אוטל, שם עמ' 87.
12 . עמנואל הראובני, תוכנית על שיירת יחיעם בגלי צה"ל בשני המשכים ב-1980; עמנואל הראובני, "שיירת יחיעם", עמ' 19.
13 . הראיון הנ"ל עם ירמיהו אפלבוים.
14 . הראיונות הנ"ל עם יעקב פונדק ועם יצחק אבני; עמנואל הראובני, התוכנית הנ"ל בגלי צה"ל,
15 . הראיון הנ"ל עם בנימין בן-ברק.
16 . סדרת הראיונות הנ"ל עם איתמר בן-ברק.
17 . הראיון הנ"ל עם יעקב פונדק.
18 . סדרת הראיונות הנ"ל עם גרשון גלעד.
19 . סדרת ראיונות עם יגאל ידין.
20 . עמנואל הראובני "שיירת יחיעם", עמ' 76.
21 . מעריב, 5 במאי 1988.
22 . סדרת הראיונות עם יהודה רשף; הראיונות הנ"ל עם ראובן ויצ'ריבר ועם ירמיהו אפלבוים: רב-השיח הנ"ל בחניתה.
23 . צבי בן-ארי.
24 . ראיונות עם יגאל ידין.
25 . עמנואל הראובני שם עמ' 80-76
26 . צדוק אשל, שם עמ' 91; עמנואל הראובני שם, עמ' 22; הראיון הנ"ל עם צבי גרשון.
27 . א"צ, מסמכי צבא ההצלה.
28 . עמנואל הראובני שם, עמ' 23; א"צ, דוח התקפת שיירת יחיעם, מכרמלי לאג"ם/מטכ"ל; הראיונות הנ"ל עם יהודה רשף ועם ראובן ויצ'ריבר.
29 . א"צ, מסמכים של צבא-ההצלה.
30. "במאבק על הגליל המערבי", עמ' 39.
31 . צדוק אשל, שם עמ' 87.