טראמפ בנתיב האימפרטורים

המערב התעייף מהפרדיגמות "החדשניות" והדומיננטיות במחצית השנייה של המאה ה-20: דמוקרטיה ליברלית (שלטון ה"פוליטיקלי קורט"), פוסט מודרניזם (שלטון הניאו-אנרכיזם וקדושת האני "העליון"); הללו מחוללים יותר דילמות מפתרונות: המיקוד ב"אני" הופך לאגואיזם. הדמוקרטיה הופכת לפרקליטוקרטיה. התקשורת היא המשטרה החשאית של המעמדות "הנאורים". העיתונות המקצוענית מתה. החופש הופך לאלימות ואנרכיה. הגלובליזם מפרק בתהליך מואץ את מוסדות מדינת-הלאום ואת הסולידריות הלאומית. "נדידת העמים": הגירת מבקשי עבודה במסווה של פליטים, מרסקת את הלכידות והקיום בצוותא של האוכלוסיות במדינות הדמוקרטיות. הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי והלא אנושי, שאיננו מטופל כראוי, משבש את סדרי החיים ושלוות הנפש ומציג איום גובר על הסדר העולמי "החדש" והישן גם יחד. חלק מהאוטופיסטים של המערב, עדיין אינו מבין זאת, אבל הם הולכים ומתפכחים.

את עריצות המעמדות העליונים של העידן המונרכי, מחליפים מעמדות אליטיסטיים חדשים - אילי הון, אבירי התקשורת והאינטליגנציה האקדמית; כולם מתנשאים, חסרי סובלנות, סגורים על עצמם ונצלני-זולתם.

השחרור מהאילוצים הקולוניאליסטיים טרום המאה ה-20 הושלם למעשה ערב מלחמת העולם הראשונה. השינוי מאפשר למדינות¹ - אמיתיות ומדומות - לנצל את יתרונותיהן: אוכלוסייה, טריטוריה, אוצרות טבע, שווקים וחשיפה לטכנולוגיות חדשות, שהיו סמויים עד לעת החדשה. הטכנולוגיות, בעיקר תחבורה ותקשורת, הן שמאזנות במהירות את הפערים בין יחסני העבר המובהקים של העולם, לבין "נתיניהם" לשעבר.

שתי מלחמות עולם במחצית הראשונה של המאה ה-20, התישו את המערב, במיוחד את אירופה, ודומה שזו טרם התאוששה² ארה"ב היא שנשאה על גבה את עיקר נטל המלחמות של המאה ה-20, תחילה מול גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית ולאחר מכן מול בריה"מ. בעשותה כן מתחה את שריריה מעבר ליכולתה הטבעית. מתיחה זו החלה להתרופף אחרי מלחמת העולם השנייה, המשיכה במלחמות האזוריות לבלימת הקומוניזם, במיוחד במלחמת ויטנאם והתעצמה אחרי נפילת בריה"מ. בדור האחרון גבר משקלו של הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי בקידום השחיקה המערבית.

מערך פוליטי-צבאי

שום מערכת אירגונית, צבאית או אזרחית, אינה יכולה לתפקד ב-100% מתפוקתה ללא אתנחתה, אגירת משאבים, התחדשות והתאמת קצב ליכולות הטבעיות הראליות. אירופה שיקמה עצמה אחרי מחמת העולם ה-2 בחסות ארה"ב. מבחינה כלכלית, הייתה "תוכנית מרשל" ההתחלה וא"כ באה הקמת הקהילה הכלכלית של "השוק המשותף", שקידמו את אירופה למעמד הכלכלה השלישית בגודלה בעולם³. מ-1945 עד עלייתו של טראמפ לכס נשיאות ארה"ב, חסתה אירופה גם בצל ההגנה הצבאית האמריקנית - גרעינית וקונבנציונלית - באמצעות המערך הפוליטי-צבאי של ברית נאטו. עיקר כוחה של נאטו היה בעוצמה האמריקנית ועיקר האינטרס של אירופה היה להניח לארה"ב "להוביל ולהמשיך ולחסות בעוצמה זו על-ידי ההשתייכות לנאטו. ההגמוניה האמריקנית נסדקה עם הופעת הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי וכישלון ההתמודדות מולו, בהשפעת השחיקה המנטלית הפנימית. משהעצימה השחיקה וגדלו האתגרים הפוסט-סובייטים הניחה ארה"ב לפתחה של אירופה את הרמז הראשון לכך בדברים שאמר טראמפ על נאטו במסע הבחירות שלו ושנאמרו גם קודם לכן ע"י גורמים אמריקנים בכירים מאוד, אולם הובנו כ"שאיפה" או "צפייה" לעתיד הרחוק ללא קונקרטיזציה. דבריו לאחר בחירתו ובמיוחד בכנס נאטו האחרון (בריסל, 25.5.17) הפכו לתביעה. עיקר המסר הוא: ארה"ב איננה שוטר העולם. היא תשרת את אינטרסיה בראש וראשונה ותשתף פעולה עם אחרים אם וכאשר ינהגו כשותפים אמיתיים אשר בלשונו הם אלה שמשקיעים ביוזמה (ENTERPRISE) המשותפת.

בתהליכים אלה שעברו על המערב בעשור האחרון, היה אובמה בגדר "גיהוק" חזק וממושך מדי, כאשר התעלם בכל 8 שנות כהונתו מסכנות הדעיכה, מוסס את הפרשי העוצמה השיוריים מימי המלחמה והמאבק בקומוניזם והחיש את דעיכת ארה"ב והמערב. בכך שהחליש את הפרשי העוצמה בין ארה"ב לכלל הכוחות העולמיים ובמיוחד הכוחות העולים, צמצם את חופש הפעולה המערבי מול איומים ישירים עליו דוגמת הטרור הפונדמנטליסטי והתפשטות הנשק להשמדה המונית. על הכוחות העולים נמנית רוסיה בהנהגת פוטין. השאיפות שמפגין פוטין לחזור למעמד של מעצמה עולמית, נשענות כיום על כוחה הצבאי והגרעיני של רוסיה, ובניהול נכון יש לה פוטנציאל להתפתח לכלל אתגר גם בתחומים אחרים. טראמפ ויועציו זיהו נכון מגמות אלה ואת התהליכים המקדמים אותן להוותה של ארה"ב. אולם, הוא טועה בהתנהלותו לבלימתם ושימור היכולת האמריקנית-מערבית להשפיע על כוון התפתחותו של העולם בעידן הפוסט-אימפריאלי. ארה"ב לא תוכל לעשות זאת בכוחות עצמה וללא עדיפויותיה הישנות, ישתנה גם מעמדה העולמי.

אימפרטורים מן העבר שלא הבחינו בשינויים המתחוללים בממלכתם כאשר הם באיבם, שגו לעיתים קרובות בזחיחות-דעת ובהתנהלות בלתי-אחראית בארבעה היבטים מכריעים: התנוונות אידיאולוגית ומוסרית; התפרקות מבפנים של מוסדות השלטון והתרופפות כוחם; שחיקת תדמיתם בניהול מאבקים חסרי-חשיבות; ריבוי מוקדי-חיכוך שפיצלו את משאביהם וכילו את לשד האנרגיות הלאומיות עד ייבוש האימפריה מלחלוחיות החיים. טראמפ הולך ונקלע למצב דומה. נראה שגם הוא אינו עורך סדר עדיפויות במאבקיו⁴. לפניו שפע של מאבקים מבית, קשים מהצפוי כמו גם בתחום היחב"ל. לא הכל פרי בחירה עצמית שלו, אבל הם שם ושוחקים את אנרגיות הניהול וההנהגה שלו.

בנושאי החוץ, טראמפ אינו יכול לנהל עשרות משברים בעת ובעונה אחת. הוא יוכל עוד פחות לעשות זאת בכוחה המוחלש של ארה"ב. ארה"ב לא רק השקיעה באירופה. היא גם נהנתה בזכות הסולידריות לכאורה של נאטו, מתדמית של מעצמה העומדת בראש קבוצת אוכלוסייה של למעלה מ-1.2 מיליארד איש, עם נוכחות ופריסה עולמית, טכנולוגיה סופר-מתקדמת, שליטה מוחלטת בנשק גרעיני, בסחר העולמי, ובמוסדות הפוליטיים הבינלאומיים. ארה"ב נשאה בעיקר הנטל הכלכלי והצבאי של הגנה על המערב הדמוקרטי בשני הדורות הראשונים לאחר תום מלחמת העולם ה-2. עמדתו כיום היא שעל אירופה להשתחרר "מהלם העבר" ולסייע לארה"ב, בהתאם להבטחתה לעשות כן בהסכמים הדו-צדדיים ושיקומה הכלכלי (הערה 3). במפגש האחרון, במטה נאטו ברומא, עם מנהיגי המדינות המובילות - גרמניה, צרפת, בריטניה וכו' הציג עמדה זו ולדעתי בצדק. אולם, שגה כאשר נקט מולם גישה אולטימטיבית וקצרת-רוח, אשר ניכּרה את מרביתם. גישה כזו אינה ראויה לבעלי-ברית, שיחסי אמון שוררים ביניהם. אפשר שבמוחו "העסקי" של טראמפ התקדמות או הצלחה נמדדות בסך המזומנים הנכנסים ל"קופתו". אלא שבפוליטיקה המכניזם הרבה יותר "מעודן". לשאלת האמון ההדדי משקל חשוב בנכונות הזולת ליטול סיכונים ולהשקיע השקעות, כלומר: להתחייב התחייבות ארוכת-טווח.

מפגש טראמפ עם מנהיגי נאטו, חולל כמעט מיד שתי תוצאות שליליות ליחסים הדו-צדדיים: פגישת מקרון הצרפתי עם פוטין והתבטאותה של מרקל בדבר הצורך של אירופה להתחיל לסמוך רק על עצמה. מעניין, מה שישראל הקטנה והצעירה יחסית למדה עם הקמתה, לקח לאירופים למעלה ממחצית המאה להבין⁵. המשבר עם נאטו חייב להשאיר אותנו על המשמר מול יוזמות השלום של טראמפ במזרח התיכון, חרף העובדה שרוח הדברים בביקורו כאן הייתה יותר חיובית "ומחבקת". ההובלה הגרמנית המתחזקת באירופה, המחלוקות הפנימיות בין מזרח למערב אירופה והפזילה הצרפתית המסורתית לרוסיה - אינם סימנים טובים למערב. האירופים מנסים לגייס את סין לפעילות "דווקאית" מול התנגדות טראמפ להשקיע השקעות עתק בתחום האקולוגיה וכידוע "דווקאיזם" מוליד "דווקאיזם" שכנגד.

אובמה נהג דה-פקטו כטראמפ: בלוב, סוריה, עירק אפגניסטן, קוריאה הצפונית, אירן ובמאבק נגד דאעש, הוא פיתח והפעיל את תאוריית "ההובלה מאחור"⁶, שהייתה בפועל שוות-ערך לגישת "האיום" של טראמפ לדאוג לאמריקה בלבד; אולם, טון הדברים מול אירופה היה ידידותי יותר. לכן, גם אם נניח שהקרשנדו המוסיקלי בטון של טראמפ, רק האיץ תהליכים שהתבשלו בנאטו על אש קטנה - חזית גלויה מול אירופה לעת הזו, מיותרת לארה"ב ולמערב. אם ינהג טראמפ באותו אופן גם במו"מ הישראלי-ערבי, סביר מאוד שייצא ממנו קרח מכאן ומכאן.

"נתיב האימפרטורים" לדידי הוא מושג גנאי. נתיב זה אינו הדרך שהופכת מנהיג חדש נועז ומוכשר למנהיג של מדינה שבהשראתו ועימו צומחת למעמד של אימפריה קונסטרוקטיבית. "נתיב האימפרטורים" הוא המסלול בו יורדים הללו מגדולתם יחד עם מדינתם ועמיהם, עד לחידלון.