הפעלת נשק כימי בידי סוריה עלולה להביא למלחמה בינה לבין ישראל – טוען אשר ערקובי, עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, במאמר המתפרסם (5.6.17) בעיתון
וול סטריט ז'ורנל.
לדברי ערקובי, כאשר כוחות סורים פתחו במתקפה כימית על העיר חאן שייח'ון לפני חודשיים, ישראל הקדישה לכך את מירב תשומת הלב, שכן התקפה כימית נמצאת במקום גבוה ברשימת האיומים עליה. הוא מזכיר, כי החשש הישראלי ממתקפה כימית היה אחד המניעים למלחמת ששת הימים, ולכן המשך שימוש בנשק כימי על-ידי סוריה מהווה איום על ישראל, ויכול להוביל למלחמה אזורית נוספת.
המדינה הראשונה שהשתמשה בנשק כימי במזרח התיכון הייתה מצרים. בשנות ה-60 הורה נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל-נאצר, להפעיל נשק כימי במסגרת מלחמת האזרחים בתימן. ללא ידיעת מצרים, ישראל בחנה מקרוב את יכולותיה הצבאיות. ערקובי מכיר היטב מלחמה זו; ספרו עליה מתפרסם בקרוב, בהוצאה היוקרתית של אוניברסיטת אוקספורד.
מלחמת האזרחים הזאת פרצה בשנת 1962, כאשר כוחות המורדים נתמכו על-ידי מצרים. כוחות השלטון, שקיבלו סיוע משכירי חרב בריטים וצרפתים, התחבאו בהרי המדינה. לאחר שהבינו שנדרשת להם תמיכה מדינתית, שכירי החרב חיפשו בעל ברית מדינתי. בסופו של דבר הם פנו לישראל, המדינה היחידה שתרוויח ממלחמת גרילה נגד מצרים. בשנים 1966-1964 ביצע חיל-האוויר הישראלי 14 משימות בתימן, כאשר העביר נשק ואספקה לכוחות הממשלה. למרות שזהות המסייעים הייתה סוד שמור, הגיחות האוויריות הללו תרמו לעליית המורל אצל הלוחמים.
בתמורה לכך, ישראל השיגה מודיעין יקר ערך מטייסיה ומשכירי החרב. איש הקשר העיקרי של ישראל היה ניל מקלין, חייל לשעבר ב-SAS (שירות אווירי מיוחד, יחידת קומנדו שהייתה ההשראה לסיירת מטכ"ל ושלדג) וחבר פרלמנט. מקלין העביר לישראל מידע על הפעילות הצבאית של מצרים, ואף דוגמאות מהנשק הכימי שלה.
חיל-האוויר המצרי הפעיל את הנשק הכימי בדייקנות וביעילות, במטרה לפגוע בלוחמים שהסתתרו במערות. הפרטים על כך הדליקו נורות אדומות בישראל, במיוחד כאשר הטראומה של השואה ותאי הגזים עדיין הייתה טרייה. האפשרות שדבר דומה יתרחש באחת הערים בישראל, הביאה לתחושה של איום קיומי. כאמור, החשש מתקיפה כימית, היה אחד המניעים למתקפה המקדימה של ישראל בששת הימים, שהביאה להשמדת חיל-האוויר המצרי. במהלך זה השביתה ישראל את האיום הכימי, אך לטווח קצר. האיום לטווח הארוך עדיין היה קיים.
כאן מגיע ערקובי להקבלה למצב הנוכחי בסוריה. מה שהפך את הלחימה בתימן בשנות ה-60 למסוכנת כל כך, היה העובדה שהקהילה הבינלאומית לא ידעה כיצד להתמודד עם הפעילות הכימית של מצרים. הלחימה בתימן סומנה כסכסוך פנים-ערבי. ללא הבטחה מצד הקהילה הבינלאומית שמתקפה כימית לא תעבור בשתיקה, ישראל של שנת 1967 חשה מחויבת לחסל איום זה מראש.
המתקפה האמריקנית בסוריה בחודש אפריל סיפקה תגובה כלשהי לפעילות הכימית במדינה. בלא הפגנת כוח נוספת, ובוודאי שללא תגובה בינלאומית כוללת, לומדת ישראל כי מתקפה כימית הוא דבר שיש לקחת אותו בחשבון. הדבר גם עלול לדחוף את המזרח התיכון למלחמה נוספת.
