מרגלית נעצב אל כיסו

כמו רבים בברנז'ה העיתונאית גם אני הייתי סקרן לדעת מה היה גובה התשלום שהציע ישראל היום לדן מרגלית כדי שיסכים להצטרף לצוות כותביו. אין ספק שהמדובר לא היה בפרוטות, אלא בסכום מכובד ביותר שהספקולציות לגביו נעו בגבולות של חמש ספרות בחודש בתוספת תנאים סוציאליים והוצאות. אך כיוון שעל ישראל היום הייתה פרנסתו, כפי שהעיד מרגלית עצמו בציוץ שפרסם בעקבות פיטוריו על-ידי העורך הראשי החדש בועז ביסמוט, ברור שהייתה לו סיבה להיות נעצב אל כיסו.

דן מרגלית הינו אחד העיתונאים הפעילים הוותיקים ביותר בישראל וכבר התנסה במספר מקומות עבודה שהיו עיתונים של ממש ולא כלי ביטוי שהשיקול העיקרי המנחה אותו הוא טיפוח שמו הטוב של השליט ומשפחתו ואיסור חמור של הצגת כל דבר ביקורת עליו או מידע שלילי. ולכן מוזרה ביותר טענתו של מרגלית כי פרנסתו נפלה על "הגנת חופש הדיבור". מי שהצטרף לעבוד כפובליציסט בישראל היום חייב היה לדעת מלכתחילה, כי ל"חופש הביטוי" בפמפלט זה יש משמעות שונה לחלוטין מהפירוש המקורי של המונח.

חופש הביטוי ב"ביביתון", מאז הקמתו ועד היום, היה והינו בעל משמעות אחת. מותר לכתוב כאוות הנפש אבל רק על הצדדים החיוביים של נותן הלחם. תפיסת עולם כזו מזכירה סיפור משעשע על יצרן המכוניות האגדי הנרי פורד שמכוניותיו היו צבועות רק בשחור. עם התפתחות שוק הרכב באו יועציו של פורד אל בעל הבית ואמרו לו שצרכני הרכב מעוניינים לרכוש מכוניות בצבעים שונים. האגדה מספרת כי תגובת פורד הפתיעה אותם. "אני מסכים" אמר בהרף עין. "כל צבע שהלקוחות רוצים מקובל עלי. בתנאי שיהיה שחור".

ברור שהצבעים שבהם מתוארת המציאות ב״ישראל היום״ אינם שחורים אלא בהירים לחלוטין, כמצוות האדון שלדון אדלסון, וכל צבע שמעדיף הכותב מרגלית מותר - בתנאי שיהיה לבן ונקי.

אפשר להבין ללבו של מרגלית שהוא עצוב על כך שנגדע מקור פרנסתו אך תמיהה גדולה היא על מה הוא גאה, כדבריו בציוץ. הגיע העת שיבין, כי החופש שנטל לעצמו לבקר את נתניהו בעיתון שמטרת קיומו היא הגנת נתניהו - לא היה מעשה נבון. כעיתונאי מנוסה חייב היה מרגלית להבין, ביום שבו קיבל תשלום גבוה על הסכמתו להצטרף לחבורה התומכת ללא עוררין בשלטונו של נתניהו, היא אופציה לא קיימת, וכי העונש על החלטתו למרוד בהוראת הקבע, בוא יבוא. והוא אכן בא.

סביר להניח כי מהיום ואילך יציג מרגלית את עצמו כ"אביר חופש הביטוי" המשלם מחיר כבד עבור מאבקו לשימור המעמד הדמוקרטי של מעשיו. אבל הוא היה חייב לדעת מלכתחילה שלא זו הדרך. האם מרגלית, כשעבד בעיתון הארץ, היה מעלה על דעתו לפרסם בהארץ מאמרים נגד המו"ל והבעלים גרשום שוקן על כך שתמך במשה דיין וניסה לגונן על שמו הטוב למרות הגניבות של ממצאים ארכיאולוגיים? רק אדם תמים יכול להאמין שסיטואציה כזו הייתה יכולה להתרחש במציאות.

אני מציע לקוראי לא ליבב ולהזיל דמעה על הקשיים הכלכליים הצפויים למרגלית. ישראל היום שומר חוק ולדעתי לא יפר את תנאי החוזה שחתם עם מרגלית. אני מאמין כי עם פיטוריו יקבל מרגלית את הפיצויים המגיעים לו ולזמן מה יהיה לו ממה להתפרנס. אבל אל יופתע עם ישראל אם בעוד זמן קצר תנחת על שולחנו של מרגלית הצעה מארנון (נוני) מוזס לפרסם בידיעות אחרונות, תמורת תשלום נאה, את דעותיו השליליות על נתניהו וכל בני ביתו. אם זה מה שיקרה אפשר יהיה לומר בלב שקט, כי כנראה ש"הכסף יענה את קול חופש הדיבור".